[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








טינופת

הידיים המרחפות בחלל-זמן מורידות את הכרית ומסדרות אותה מתחת
לראש שלו.
הן מרחפות לעבר הטלפון ומחייגות 101.
אח"כ אין כלום, ואז אנשים נכנסים ויש רעש.
הם שואלים מה קרה, וקול אומר- "אני לא יודעת. הוא פשוט הפסיק
לנשום". הקול חנוק ולח. הם מאמינים למה שהקול אומר, כי אין להם
סיבה לפקפק.
אלה שבאים אחר-כך, כבר לא מאמינים.

זה סיפור אמיתי.
ללחם יש עוד יומיים עד לתום תאריך התפוגה שלו. אפשר להוסיף לזה
יומיים חופשי.
לחלב יש שלושה ימים.
זה סיפור אמיתי. כל כך אמיתי, שלא תרצו לשמוע אותו. תגידו שאתם
רוצים, כי כולם אוהבים לשמוע סיפורים אמיתיים נכון? אז לא,
כולם משקרים. סיפורים אמיתיים מסריחים בדרך כלל. זה סיפור
אמיתי ואתם לא הולכים לאהוב אותו.
ללחם יש עוד יומיים תוקף, ואחר כך הוא הולך לפח. יש אנשים
בעולם שגוועים ברעב, ואני זורקת כל שבוע לחם לפח. לא אכפת לי.
אם הם היו חכמים מספיק, הם היו מייצרים לעצמם מספיק לחם. אבל
הם מעדיפים לרבוץ בזוהמה של עצמם ולגווע ברעב כאילו אין מחר.
שום דבר מזה לא באשמתי.
לחלב יש שלושה ימים.

מחר יש לי פגישה עם הגבר המושלם שלי. 9 בבוקר, לא פחות ולא
יותר. יש כל כך הרבה שעות ביום למה המזכירה המטומטמת שלו הייתה
חייבת לקבוע לי תור דווקא ל-9 בבוקר? לא היה לי כוח להתווכח
איתה בזמנו, זה היה לפני שבועיים, למי היה אכפת אז מפגישה ב-9
בבוקר? אבל עכשיו שזה מחר, וזה אומר לקום ב-8 בבוקר פתאום זה
כבר טיפה יותר כואב.
מי קבע את הטמטום המוחלט הזה שחייבים תמיד לעשות הכל בבוקר? לא
המצאנו את החשמל? משהו שונה בערב מהבוקר? הכל רק כדי להכריח
אותי לקום מוקדם ולסבול. תמיד חייבים לסבול.
זאת נקודת המבט הכלל אנושית, האדרת הסבל. כמה שאתה סובל יותר,
ורצוי בצורה הכי מטומטמת ובלי שום מטרה, פתאום אתה נהיה קדוש.
שומעים איזו כתבה מפגרת על אישה שאוספת ילדים מונשמים ומגדלת
אותם... כמה מרגש. מעלה דמעות בעיניים. אף אחד לא שואל את עצמו
בשביל מה לעזאזל לעשות את זה, או באיזו זכות? אף אחד לא מסתכל
על זה מהזווית השניה וחושב- רגע אחד, מי הכלבה הזאת חושבת שהיא
בדיוק, שהיא תחזיק לעצמה את הקרקס הקטן הזה בבית? הטבע החליט
לא לתת לילדים האלה אוויר, כדי שיחנקו וימותו. אבל הגברת
הקדושה יודעת טוב יותר מהטבע, היא תקשור אותם לחיים בשלשלאות
ולא תיתן להם לעזוב כי רק ככה כולם יאהבו אותה. אוי תעשו לי
טובה, כולכם יודעים את זה בלב, זה פשוט לא בסדר להגיד, כי הסבל
שלה כל כך אצילי, שלא לומר פוטוגני.
הראש של כולכם מלא באותה טינופת.

9 בבוקר, אצל מר-מושלם
9 בבוקר זאת לא השעה הכי טובה ביום לשום דבר, ובמיוחד לא כדי
לקרוע את המוח הקטן שלי בניסיון נואש לחשוב איך לבדר את
מר-מושלם. כדי ש-45 הדקות שלו לא יעברו לשווא, מר-גאון חייב
להרגיש שהוא עשה משהו חשוב, הציל חיים, הפך עולמות. ובשביל זה
המינימום שאני יכולה לעשות זה לפחות לדבר. רק שזה קשה כל כך
מוקדם.
האם לכדורים יש תופעות לוואי חדשות?
אין להם תופעות לוואי.
לא כאב בטן, ולא כאב ראש, ולא עצירת שתן וכל הטופס הקליני נשאר
עם ה"לא-לא-לא" החדגוני הרגיל שלו.
שנה וחצי אותו הדבר, למי לא כואב הראש לפחות פעם אחת בשנה
וחצי? ולמה לעזאזל שזו תיחשב תופעת לוואי של הכדורים? הכדורים
פשוט ישבו להם בשקט, לא עשו צרות, עד שיום בהיר אחד הם החליטו-
היי, בואו נגרום לה כאב ראש! וככה משום מקום, צצה לה תופעת
לוואי חדשה.
כבר עשרות פעמים רציתי להציע שפשוט יצלם את הטופס המטומטם 52
פעם, אחת לכל שבוע בשנה, ויתייק אותם יפה יפה בקלסר ויפסיק
לזיין לי במוח. אבל זה רק יפנה לי משבצת של עוד 10 דקות בלו"ז
הצפוף של מר-מושלם למלא בנדישות שלי.
אבל אני חוטאת למר-מושלם כרגיל. אם הייתי מקפידה על הפרטים,
הייתי מוסיפה את התואר המורווח ביושר וקוראת לו ד"ר מושלם, או
אפילו לא הייתי מתעצלת ועוברת לאנגלית ומכניסה פה את כל הכותר
המרשים PHD m.d מושלם (לא יודעת מה בא קודם), אבל נראה לי שאבא
של מר מושלם עשה לו את הצדק הגדול מכולם כשהעניק לו את שמו
ההולם לכל-מטרה: מר ווייס. מר חכם. מר מושלם.

כשמר מושלם היה רק ילד, בכיתה י' או י"א, הגיעו לבית הספר שלו
נציגים מצוחצחים מהצבא, והושיטו לו עלון מבהיק שהבטיח להפוך
אותו מסתם עוד ילד בתיכון ל"קצין ודוקטור!" במחי 8 שנות עבודת
פרך מיותרת לחלוטין ולא שווה את זה. הפיתוי היה גדול מכדי
לעמוד בו, ומיסטר ווייס התעלה על כל הציפיות, והוסיף לרשימת
ההשגים המכובדת ממילא, גם PHD בתחום הפסיכיאטריה, גם עבודת
מחקר מרשימה וכל זאת בנוסף לשעות העבודה בקליניקה!
מר ווייס האב יכול לנוח על משכבו בשלום, או לפחות יוכל- ברגע
שיגיע לשם. (בנתיים הוא עוד מסתובב ברגל).
אדון-ששמו-לא-חשוב מדנמרק זכה לאחרונה בפרס איג-נובל בכלכלה
(שזה כמו נובל, רק שצוחקים על טיפשות של אנשים) על הוכחתו
שבנקים קטנים יכולים להפוך לגדולים ולהיפך. אדון ווייס הגדיל
לעשות, וזכה להכרה משפטית בתיאורית "אם זה עובד- משמע שזה
קיים". ומי היתה אבן הפינה בפיתוח התיאוריה הנ"ל אם לא עבדתכם
הנאמנה?
אפילו כבוד השופט המכובד ביותר, זקהיים כבודו, השתכנע שאם אישה
נוטלת כדורים אנטי פסיכוטיים ואינה מראה שום סימני פסיכוזה,
מכך נובע בהיקש לוגי בלתי-שביר כי בוודאי סבלה מפסיכוזה עד
לנקודה הזו. זו בקיצור ולעיניין הסיבה שאני ממשיכה לקחת את
הכדורים האנטי פסיכוטיים של ד"ר ווייס, בהם אין לי כמובן שום
צורך, שהרי אחרת תיפול כל התיאוריה על פניה והעולם ישאר מיותם
מפיסת חוכמה זאת מעת ד"ר-גאון-ווייס.
שופטים אמורים להיות אנשים נורא חכמים, אבל גם הם כמו כל אחד
אחר- יאמינו לכל מילה שבן גאה למשפחת ד"ר יגיד להם.
ואם זה נכון, הרי זה אומר שאפשר תיאורתית לעשות הכל. אפילו,
נגיד לצאת זכאי על רצח, אם רק מר ד"ר ילחש את מילות הקסם שלו.
כל הדברים האלה נכנסים לתיבה ברוכת האוצרות שתוויתה "דברים שלא
אמרתי לד"ר ווייס". כי ד"ר ווייס, כמו כל אחד מאיתנו, לא אוהב
לצאת טועה. זה כמו שלימדו את ד"ר ווייס, עוד כשהוא היה טוראי
ווייס, או ליתר דיוק עתודאי-טוראי ווייס, בצבא.
טועה=טיפש=בזבוז של אוויר לנשימה שהיה יכול להיות מנוצל טוב
יותר ע"י כל האנשים הצודקים שבינינו.
אז פשוט סגרתי את זה בתיבת ה"דברים שלא אמרתי לד"ר ווייס",
סיימתי למלא את הטופס שלי ויצאתי. המזכירה קבעה לי את התור הבא
שלי ליום רביעי, ה-5 בנובמר, בשעה 9 בבוקר. קצת מוקדם אולי,
אבל זה בעוד שבועיים, כל כך רחוק- למי אכפת?

שש בערב ואני מנסה לא לרוץ. צריך למצוא את האיזון המושלם הזה,
בין הליכה מספיק מהירה כדי שאף אחד לא יחשוב לפנות אליך,
לאיטית מספיק כדי לא למשוך תשומת לב. להחזיק את הפלאפון ליד
האוזן, או לחטט בתיק ולחפש משהו? אני אלך על הפלאפון, חיטוט
בתיק סתם נגמר לרוב במעידה מה שרק מושך יותר מבטים. מה בעולם
גורם לאנשים לחשוב שלנעוץ את עיניי העגל שלהם במישהו שמועד זה
עוזר, או סביר או לפחות לא חוסר שכל מוחלט?
ניסיתי באיזו יום להסביר את זה  לד"ר מושלמסקי-את-ווייס בע"מ.
ב"ניסיתי להסביר" אני מתכוונת כמובן שאמרתי את כל זה לעצמי
בראש בכמה ניסוחים ועם כמה הלצות ושנינויות מבריקות ברגע
שיצאתי מהמשרד שלו. נו, העיקר שמילאנו בזמן את כל הטפסים.
אני מגיעה לשער הבניין, צרור המפתחות כבר ביד עם המפתח הנכון
בולט החוצה, מקווה שאף אידיוט לא יחליט שזה הזמן המושלם לזחול
החוצה מהחור שלו ו...גול! אני טורקת את דלת הדירה מאחורי
בהקלה. סוף סוף אף אחד לא יכול להציק לי. אני לבד.

לחם חדש, חלב חדש- שבוע בלי כאב ראש. החיים יפים.

היי, מיסטר ווייס, זו הדיפלומה שלך או שאתה סתם שמח לראות
אותי?

בתי קברות הם טיפשיים. למה נראה לכם שאדמה אוכלת עצמות עם כל
האבנים האלה מעליה זאת הדרך הכי נאותה לזכור מישהו? אם להסתכל
על המקום הזה, כל מה שרואים זה גיחוך. חלקה צבאית. חלקת
ילודים. חלקת עוברים. חרא מגוחך. איך אפשר לקבור משהו שלא חי?
אולי תקברו גם את כל הדם מהמחזור של כל אחת ואת כל הזרע מכל
הפעמים שגבר עושה ביד? גם זה חיים פוטנציאליים לא? המחשבה על
חיים פוטנציאליים היא כל כך רחוקה מכל דבר שטיפה מציאותי או
קרוב לעולם הזה שמרגיז אותי לחשוב על זה בכלל.
אבל הכי מגוחך בכל המקום הזה זו התפישה שאתה יכול ללכת לבקר את
מה שהרגת.

Hey, mister Weiss, is that the mouth-wash in your eyes?
Hey, mister Weiss, is that the trick of your disguise?

אני והאדון מר ווייס חברים הכי טובים, וזאת לראיה: אנחנו פונים
אחד לשני רק ב"את" ו"אתה". אני, כי אני לא מצליחה לפנות לאף
אחד בשם. ווייסי בייבי, טוב הוא פשוט לא זוכר אותי.
אל-תספרו-לאף-אחד-כי-זה-סוד-מדינה, אבל- בצבא השתילו
לד"ר-לעתיד-לבוא ווייס שבב זיכרון מיוחד. לחיצה אחת קטנה
באיזור הרקה הימנית- וד"ר ווייס מוחק לחלוטין מזכרונו את כל
האירועים האחרונים, ככה ששום דבר לא מכביד עליו בדרכו לכבוש את
העולם. הבעיה היחידה עם השבב, שהוא מכוון לפעול 45 דקות אחורה
בלבד. שמועות אומרות, שזה מקורה של הקביעה שפגישה אצל פסיכיאטר
תימשך לא פחות ולא יותר מאשר- ניחשתם- 45 דקות.

דווקא זכורה לטוב תקופה שהר ווייס זכר אותי היטב. אל תגידו לא
ידענו, לא שמענו, זה לא היה בחדשות. היה גם היה. רק שהיה מזמן,
ודי קצר, ואפילו אפשר לומר שמשעמם. כשכל כך הרבה חרא קורה
מסביב, אף אחד לא זוכר ידיעה על מוות, ששודרג לרצח (-"חשד ב")
ומייד הופל שוב בסולם הדרגות לזיכוי משעמם ומביש.

Have you seen this one movie-funny games?
Well, I have.
ואם גם אתם ראיתם את הסרט עד הנקודה ההיא שהבמאי ממש מתעלל בכם
ואתם מרגישים שעושים מכם צחוק, ויצאתם בזעם החוצה- אז תחזרו
פנימה ותקבלו מה שמגיע לכם! כולם שנאו את הסרט הזה. כולם.
ממומחי קולנוע על דעת עצמם ועד בולעי הזבל הסטנדרטיים ביותר.
מה, כי הוא אלים? חרא, כולכם אוכלים סרטים אלימים פי אלף מזה
לארוחת בוקר, וכולם מאושרים כמו חזירים בחרא. אני אגיד לכם
למה, כי פעם מישהו בא, הרים את החרא שלהם ודחף לכם אותו ישר
לפרצוף, בלי סוכר מלמעלה ובלי כלום. לא עבור זה שילמתם 38
שקלים. לא עבור אלימות כמו שהיא באמת, בלי אמפטיה ובלי סוף
טוב- רק רוע טהור, מכוער, טיפשי. כמוכם.

א, ב, ג, ד, ה, ו, זין, חטא הוא חלום שאותי מבעת
                                         סיוט מתוק באמת

היו היה פעם, בארץ מחוקה, ילד קטן ושמו- ווייסי. יום אחד
ווייסי יגדל ויהיה מיסטר ווייס- גדול וחזק, אבל בנתיים...
ויקץ ווייסי בוקר אחד והנה קול גדול ונורא- מערכת הכריזה של
בית המשפט.
ויבוא ווייסי לפני השופט ויאמר השופט: "לך לך משירותך
ומהקליניקה אשר בנית ונתת עדות מומחה לטובת ההגנה". ומעשה שהיה
כך היה.

סוף הוא לא תמיד התחלה, או: מעשה בשני רופאים.
את הרופא הראשון, שלא נכנה בשמו, פגשתי ביום שישי, 26 במרץ
בשעה 14:40. בדיוק 94 ימים ולא יודעת כמה שעות ודקות, אחרי
שהמחזור שלי היה אמור להגיע. ומי לא בא? כמה דקות וכוס שתן אחת
אחר כך, התבשרתי בבשורה המשמחת- יהיה תינוק. גיל 22 זה כבר לא
ילדה, כידוע וגם את הצבא שלי כבר עשיתי. כך שהפלה כבר לא היתה
הבחירה האוטומטית על הפרק.
יומיים אחרי זה התקשרתי לקליניקה הפסיכיאטרית למבוגרים וקבעתי
תור דחוף. ד"ר ווייס לא היה. קיבל אותי הרופא התורן שהבטיח לי
שכדורים נגד דיכאון לא יכולים לגרום שום נזק לעובר, הזהיר שלא
נעשה שום ניסיון ממשי על מנת לאמת את העובדה לעיל, נזף שהפסקה
מיידית של הכדורים תגרור אחריה שלל תופעות לוואי ("שלשול?"
-כן. "כאב ראש?" כן. "בעיות במתן השתן?" -כן.) והרגיע ששום דבר
כזה לא באמת יקרה ואני יכולה לרדת מהכדורים.
אז ירדתי.

אולי, הייתי רע. ועשיתי דבר נורא. שבא עלי עונש נורא שכזה-
אימא ואבא הרגו זו את זה!

לכי תסבירי שגם בגיל 22 את עדיין ילדה שרק מחכה שהגן יגמר כבר
ואימא תבוא לקחת אותה. אבל אחרי הגן יש בית ספר, ואחריו יש צבא
ואחרי זה- אוניברסיטה, ואימא לא באה...

יום אחד משהו רע טיפטף לי לתוך המוח כשנזכרתי בספר "זה". בספר
היה אחד, סתם דמות לא חשובה בשם פטריק. פטריק היה משוגע עם
תעודות שברח מבית המשוגעים "גבעת ג'וניפר" להוות איזה מכשול
זמני עבור הגיבורים. אבל הסיפור על איך שפטריק הגיע לגבעת
ג'וניפר התחיל הרבה שנים לפני זה, כשפטריק היה בן 12, ואבא של
פטריק תפס אותו בחדר של אחיו התינוק. על הפנים של התינוק היתה
מונחת כרית, ופטריק פשוט עמד שם בצד והסתכל בזמן שאחיו הקטן
הלך והכחיל. ו"המשקל של הכרית לבדה על פני התינוק מספיק כדי
לחנוק אותו" היה פתיל, והפתיל הזה בער והתקצר וטרף את עצמו
לדעת בלי הפסקה.
Nun liebe kinder, gebt fine acht
Ich bin die schtime ous dem kissen

וכשזה נשרף, הכל קפא. הרגשתי קור בידיים שריחפו בחלל-זמן כמו
משהו שלא שייך לעולם הזה. לא יכולתי למצמץ ושמעתי יבבה אי שם
בתוך הראש.
היבבה התחלפה כל מיני קולות שהגיעו מכיוונים שונים, והרגשתי
שאני נופלת. נפלתי דרך תקרות של כל מיני חדרים בלי סדר, והרצפה
של כל חדר היתה התקרה של החדר שמתחתיו. וככה עפתי דרך החדר
בבית, הכיתה בתיכון, הצבא, המעונות, הבית הבית הבית... ונחתתי
באולם בית המשפט. משם כבר לא היה לאן ליפול יותר. ובאולם ישב
ד"ר אברהם ווייס שהציג את עצמו כפסיכיאטר קליני, מומחה מטעם
ההגנה. ד"ר ווייס הרצה ברהיטות אך בפשטות על נושאים כמו
דיכאון, ודיכאון לאחר לידה, ובת הדודה המכוערת שלו- הפסיכוזה
שלאחר לידה. ד"ר ווייס הבהיר מונחים מקצועיים, העלה השערות
מנומקות והלשון שלו עפה כמו סיף מדויק להחריד עד שהאויב נפל,
שדוד.

כשסוף סוף הייתי לבד בדירה, הרגשתי יותר טוב. תליתי את המפתחות
על המסמר ליד הדלת. הלכתי לשירותים ושטפתי ידיים. הוצאתי אוכל
מהמקרר. לא מדהים, אבל מספיק כדי לא למות. עם האוכל לקחתי את
אחד הכדורים האנטי-דפרסנטים שרשם לי ד"ר ווייס. אני לא חושבת
שהם עוזרים לי, אבל מי אני שאתווכח. ד"ר ווייס הוא המציל שלי.
בזכותו אני מקבלת קצבה שמאפשרת לי לגור בדירה הזאת ולאכול
מספיק כדי לא למות. ואני לא צריכה לעבוד. בעוד שבוע אני אצטרך
כנראה ללכת שוב לקנות לחם וחלב במקום מה שהתקלקל, אבל אפשר
להוסיף לזה חופשי עוד יומיים. אז אם זה אומר שאני צריכה לקבל
"טיפול הולם"- שיהיה.

לצד תיבת ה"דברים שלא אמרתי לד"ר ווייס" יש אחת קטנה יותר,
שקית באמת, של דברים שאמרתי לו. שאלתי, אם הוא שמע על תיאורית
הגן האנוכי. וד"ר ווייס ענה שכן, תיאורית הגן האנוכי אומרת
שבהתחלה היה רק דנ"א. וכל מה שהדנ"א הזה רצה לעשות זה שני
דברים: לשרוד ולהתרבות. אבל זה היה קשה, אז הדנ"א יצר לעצמו כל
מיני מכלים שיגנו עליו, ויעבירו אותו ממקום למקום ויעשו לו חם
ונעים. ואחד המיכלים האלה זה אנחנו, כל אחד מאיתנו, שכל התפקיד
שלנו זה לשמש מיכל מתכלה למשהו נצחי, שגם הוא יגמר פעם. כמובן
שהתיאוריה הזאת הרגיזה הרבה מכם כי היא בעצם אמרה שלחיים אין
משמעות. וכולכם כמובן שוב התרגזתם וקמתם בצדקנות לאמור שזה לא
יתכן ולחיים שלכם יש משמעות! וזה מצחיק, כי זה נכון ואתם
יודעים את זה. בכל אחד מכם יושבת הליבה האנוכית הקטנה הזאת
וממשיכה למלמל כל הזמן "לאכול-לשרוד-לזיין, לאכול-לשרוד-לזיין"
ואתם יודעים שאלה אתם. וגם המשוגעים ששומעים קולות בתוך הראש
שלהם שאומרים להם לעשות כל מיני דברים איומים- אתם יודעים
שהקולות האלה זה אתם. בצורה הכי טהורה ומחליאה שאפשר. אלה
אנחנו. אנחנו אשמים. כל הרוע והגועל והטינופת ששוטפת מאיתנו,
מקודדת עמוק בתוך הגן האנוכי שלנו זה האני. ומזה אין לברוח. אף
פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה, רוצה סלוגן
מתחכם נוסף?





הפרולטריון מציע


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/1/15 9:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין לינדנברג

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה