שבת 26 אוקטובר 2013
שבת כ"ב חשון תשע"ד
אנשים שאומרים "לעולם לא אשכח" או "את זה אזכור עד יומי
האחרון", מעולם לא ביקרו בבית סיעודי, לא נפרדו מיקיריהם כשהם
כבר רק דמות אדם, בשר ודם מחובר למכשיר ונושם, פוער את פיו,
מבטו תקוע בכלום וקולו כבר לא נשמע.
בבית נוף הגפן אני רוכן אל אמא הרתוקה למיטה, מחוברת לזונדה,
מנסה לברר אם אלו נשימות או שכבר חדלו.
אמא נושמת.
אני לוחש לה, קרוב לאוזן, אמא זה אני, אמא לוחשת אות אחר אות
"י - ע - ק- ב".
אמא עוד זוכרת, אבל מזמן כבר שכחה מה השעה ומה היום ומה המקום,
רק אנחנו עוד תקועים בשאריות הזכרון.
את אבא שכחה מזמן, כאילו מתוך כעס על שעזב אותה בטרם עת. מת.
ועם הזמן שכחה גם אחרים ורק את חבריה לתנועה היא זוכרת ומצביעה
על התמונה ואומרת כמו תינוקת המצביעה ואומרת "אור", אמא
אומרת: "נשקה, דלמצקי, נאוה, ליכטמן" ואנחנו מתמוגגים, אמא
עוד זוכרת.
מהגג של נוף הגפן, אני מראה לאמא את הנוף ושואל אמא את זוכרת?
הנה הנמל, אליו הגעת באוניה, בקיץ של 35, מקונסטנצה ברומניה
ובדרך בפיראוס ירדתם לראות את אתונה ואת האקרופוליס ויש לך
משם תמונה וכשהייתי ילד הראית לי את התמונות מההפלגה. אמא את
זוכרת? אמא לא עונה, נרדמה.
וכשאני אומר לה, אמא אני הולך. מבטה מזדכך והיא מבקשת ואומרת:
"אל תשכח...אל תשכחו אותי" ונרדמת.
הסוציאלית של הסיעודית שואלת: "אתה מבין את המצב?"
אני מבין (אידיוט לא כתוב לי על המצח, אני מקווה), "תדבר איתה"
היא מייעצת.
אין כבר על מה, אמא לא עונה, רק שמות זוכרת.
תגיד לה שאתה סולח לה, היא מייעצת (זה עכשיו הטרנד הזה אני
מגחך ביני ובין עצמי, סוגרים חשבון עם ההורים).
אין על מה אני אומר, הייתה לי אמא נפלאה שאהבה ודאגה ונתנה, על
מה אני אמור לסלוח לה?
העו"סית קצת במבוכה, את זה לא לימדו אותה. אז אולי תגיד לה את
זה, תגיד לה כמה אתה אוהב אותה ושהיא אמא נפלאה...
האנשים שאומרים לעולם לא אשכח, לא ראו אנשים ששכחו הכל ולא
יודעים שככה נפרדים מהורים שזוכרים לפעמים רק את שמם.
"י - ע - ק- ב", אמא לוחשת
ונרדמת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.