אני קורבן של המילים שלי.
תמיד הן מעוותות, משנות, משונות,
פוגעות במקום אחר ממה שכיוונתי.
הסמנטיקה היא האויב שלי.
ויחד עם זאת אין לי כלום מלבדה
אני יכולה להתגעגע שעות, ימים, חודשים
למילה אחת
שהיא בכלל לא שלי
וכשתבוא, לא אדע מה לעשות בה עוד.
את ואני מחליפות מילים
כאילו יש בהן משהו שיכול לתאר
את הסינוור הראשוני ביציאה אל העולם
באותו בוקר מסוים
או
את הצריבה באישונים איתה הלכתי לישון.
אין דרך לתאר זאת.
כל אות, כל מילה, כל משפט,
לא מתארים דבר מהקיים.
כולם שותפים לשקר הגדול
של הרגשות המתחפשים למילים
של מחשבות מסודרות פסקאות פסקאות
בניסיון נואש להסביר ולהבין. |
