מתוך בדידות הלילה נשמעים קליקים
שפותחים קבצים ישנים
וקישורים מוחבאים לעמודים רוויי מילים
כאילו שהיו דפים מקומטים
שהתיישרו מחדש
לאחר שנזרקו מאחורי הכתף
לכיוון האשפה
מתוך תקווה כמוסה
שאולי הפעם
אפשר יהיה לשכוח.

תקווה...
עם השנים המילה החלה להיאמר בנימת לגלוג
לפעמים עם גיחוך מקדים להברה הראשונה
לפעמים בציניות ממורמרת.
המילה כיום היא נאיביות
והספקטרום שלה על ציר הזמן
גדל וגדל
עד שהייתי מקווה
עם הרבה ציניות כמובן
שהמילים אכן היו נזרקות לאשפה.

תווים, תווים, ועוד תווים
אותם מקורות
עם אותן התחושות
עם אותן הדמעות
עם אותו הרגע שבו הקליד הכי נמוך
נותן את הטון.
כבה שוב, באותה השנייה בדיוק
כמו פעם, רק שפעם ידעתי לכתוב
כמו פעם, כשהדמעות היו בעצם שורות
וכל משבר היה נקודה, או לכל הפחות פסיק.

זמן מוגבל להתרפק
על מי שפעם הייתי
ומי שעד היום רציתי בעצם להיות.
ריקנות ששבה ולא מפתיעה אף פעם
מתוך מירוץ בקצב אקספוננציאלי
כשהאצנים הם אלה שמנסים
למלא את חלל הזמן
בכישלון ידוע מראש
כי תמיד בפסגת הפודיום
חור שחור יחזיק את הגביע.