תחושה של סוף
משאירה סימן דק וארוך
על חלון המטוס.
אני רואה סוף בחיבוק של אמא,
בידיים של סבתא,
בדמויות שאני מוצאת בעננים.
אני מרכינה ראש. משפילה מבט
אל החגורה שאמורה לגרום לבטיחות אבל
אני לא בטוחה שיש בטחון במושבים הללו.
למרות החגורה, הקסדה, הרמזורים,
הציפור הזו עומדת
להתנגש
כל כך חזק
בשמשה העדינה,
הנוזלית
שמקיפה את החיים שלי.
כולם מנופפים לשלום מרחוק:
עם או בלי מטפחות,
עם או בלי דמעות בקצוות העיניים.
המזוודות שלהם עומדות בשורה ארוכה
ואני רוצה לבעוט אותן מעבר
לסף
בסוף אני מוצאת את עצמי אורזת בשבילם
כדי להיות מוכנה מראש.
|
