איך זה לעזוב מישהו שרק התחלת לאהוב? זה כואב. את מנסה להתעלות
על הכאב, לשכוח שזה קורה לך, וכן, זה בהחלט קורה לך, ובאשמתך.
התחלת להתמכר ואז ראית פרסומות עם אזהרה חמורה בנוגע לסכנות
ההתמכרות ונבהלת, אז חתכת מהר, בגסות, ואיכשהו, בדרך, חתכת גם
חלק מעצמך. את חושבת לעצמך, הנה, אני אמיצה, אני חזקה, אני
יכולה. זה מחזיק מעמד כמה שניות, פרץ גאווה טיפשי שוטף את גופך
כמו אדרנלין ואז זה נעלם, ואת מתחילה לרעוד בלי שליטה. באמת
עזבתי אותו, את חושבת, באמת עשיתי את זה. ולמה? כי ככה זה יכאב
פחות בעתיד. שיקול רציונלי, לא אמוציונלי, ריאלי. הבעיה הקטנה
שאת נאלצת להתמודד איתה עתה היא ההבנה שהעתיד הוא לעד במרחק
נגיעה ואילו ההווה תמיד בידיך, או תמיד מצליח לחמוק מידייך,
תלוי איך את בוחרת לחיות. את מנסה להיות הכי הגיונית, החברה לא
הייתה מקבלת אתכם כזוג, ההורים שלך היו משתנקים מרוב התנגדות,
חייך היו עשויים להפוך לגיהנום לו היית בוחרת להמשיך איתו. קול
חנוק כלשהו, שנשמע כאילו מגיע ממש מהתחתית של הבור שנפער כעת
בליבך, זועק שכלום לא משנה כל עוד את מאושרת, והרי היית מאושרת
איתו. אז מה משנה כל השאר, את לא חתולה (אם כבר, אז את כלבה),
אין לך תשע נשמות ואלפי גלגולים, הכל קורה כאן ועכשיו, ואת
החלק הזה (דווקא את החלק הזה?!) את מפספסת. אבל את הנעשה אין
להשיב, חשבת שיהיה יותר קל ובעצם נהיה יותר קשה, ועוד מרגע
לרגע. מה שבלתי נסבל זה שהוא לא מחה, לא הזדעק בתחינות נואשות
שתשקלי זאת שוב, לא ביקש שלא תוותרי, שתיתני לזה הזדמנות,
שתישארי. הוא רק איחל לך חיים טובים. זה בכלל אפשרי,
בלעדיו...? אל תהיי דרמטית. הרי בחרת בדרך הקלה, אז תמשיכי
ללכת בה. למה את כל הזמן מציצה לאחור, מאחורי הכתף? הוא כבר לא
שם. האם הוא אי פעם היה שם? הדמעות כבר הרטיבו לך את כל
החולצה, וזה אפילו לא סרט הוליוודי. זאת המציאות. שאת בחרת.
מזל טוב על האומץ להיות פחדנית. את מנסה להדביק על הכאב את
התוויות הנדושות של זה יעבור, כל יום שיגיע זה יתרחק ממך יותר
ויותר, עד שתצליחי לראות את זה בפרספקטיבה הנכונה, במילא זה לא
היה עובד, הקדמת תרופה למכה. זה מחזיק מעמד בערך כמו פלסטר
בזמן מקלחת. המוח מרגיש שזה היה מתפרק מתישהו. הלב יודע
שמתישהו זה לא עכשיו, ועכשיו זה חרא לגמרי ולבד. הדבר הכי גרוע
זה שהזיכרונות שהצלחת להדחיק יפה עד עתה שבים ועולים בעוצמה
מזעזעת. מגע ידיו, חום לשונו, קולו, המבטא, שבהתחלה נשמע לך
מגוחך אך אט אט הפך למשהו שנהנית לשמוע. הגוף המושלם שלו, כל
כך מושלם שהתקשית להאמין שהוא נח ליד, או על, גופך שלך. את
זוכרת את הפעם הראשונה, את הפעם האחרונה, את מה שבאמצע. אמנם
זה לא הרבה, ובכל זאת, זה המון. את זוכרת הכל. את שוכחת שכמעט
הצלחת לשכוח. רצית לשכוח, וכעת את שוכחת לרצות. את השארת אותו
מאחור וחלק ממך נשאר איתו ומסרב לשוב אלייך. אולי היה שווה
לנסות? לעשות ניסיון פשוט? לתת לזה להתפתח, בצורה הכי אקראית
שיש. לעזאזל דעת הקהל. מי הם אלה שמעיזים לבקר את חייך בעוד את
היא זו שחיה אותם. את מביטה במראה ורואה מישהי שנותנת לאחרים
להחליט בשבילה ואז משכנעת את עצמה שזה היה רעיון שלה בעצם.
הערב משתרע, איטי ואפל, צובע את הרחוב בכחול כהה ובצהוב
סינטטי. הכל מסביב מחשיך, נותרת רק התאורה המלאכותית, פנסי
הרחוב המופעלים בידי מתג כלשהו, שמופעל על ידי יד עלומה כלשהי,
לפי תזמון שמישהו, מתישהו הגה. בעצם, את חושבת, נוזלת ודומעת,
את לא כל כך שונה מאותם פנסי רחוב.

המים היו חמימים תחת כפות רגליה היחפות. הים נראה כמו כלה ביום
חתונתה, רענן, מלא חיים, כולו רגשות סותרים, השמחה של הגאות,
העצב של השפל. היא לבשה את החולצה והשורטים שלו, עישנה את
הסיגריות שקנה לה. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה את הים בלילה.
היא הייתה חופשיה כל כך, מאושרת כל כך. ואפילו אז היא ידעה שזה
זמני, שהבוקר יחזיר לחיים לא רק את השמש אלא גם את המציאות.
ושהיא תצטרך להחליט מה הלאה. ליתר דיוק, להסוות את הידיעה שכבר
החליטה, שנתנה לאחרים להחליט בשבילה. אנשים, נשפה בבוז את עשן
הסיגריה וכיבתה אותה במים. תמיד הורסים אחד לשני את החיים,
בכוונה או בלעדיה. היא צעדה לכיוון הביתן, משאירה מאחוריה את
החמימות שמי יודע מתי, אם בכלל, תשוב לחייה.