לכתוב זה טוב.
תמיד היא שנאה שכתבתי.
אמרה שאני מנציח את כל הדברים הרעים
ואז חוזר ומסתכל בהם שוב ושוב.
כנראה שבאמת היה לי לא טוב. איתה.
ואני מודה לאלוהים על זה שכתבתי.
ואני גם אמשיך לכתוב.
כשאני קורא דברים שכתבתי לפני 9 חודשים
אני מבין איזה שינוי אדיר עברתי.
הפכתי מסמרטוט רצפה חסר תקווה
לגבר עצמאי, בטוח, מחליט, עושה בחירות.
אבל, בזכות הכתיבה, אני גם מבין שיש דברים
שהם לנצח חלק ממני ולא ישתנו כל כך בקלות.
לטוב ולרע.
ועכשיו, אני רוצה לדבר על ההיא.
כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
האמת שאני לא כל כך יודע איך להתמודד עם זה.
אבל תמו הימים בהם קפאתי ונחרדתי ואיבדתי את זה.
אני מוצא שאני יותר מקורקע,
יותר מחובר למציאות,
לא נותן לרגש הזה להשתלט עלי ולהרוס אותי.
אני מרגיש את 2 רגלי יציבות
ואני נושם עמוק, אל תוך הביצים,
ויודע בבטחה, שאני חזק,
ומה שיהיה יהיה.
ושום תשובה של "לא" או "לא יודעת"
לא תשבור אותי.
להיפך. אני אפילו ארגיש יותר טוב.
אני לא צריך אישור ממנה שאני בסדר
או שאני מספיק טוב בשבילה
או שאני מספיק מושך בעיניה
או מספיק מגניב.
את האישורים שלי
מנפיק רק אדם אחד בעולם
אני