אני בתו של מלך.
היום אני היטב יודעת
וגאה.
אנשים שפוגשים בי מעת לעת
מחדדים אצלי את הידיעה
שאבא גדול היה לי.
איש שנחרט בזיכרון
בזכות מעלותיו, מעשיו הטובים
והחיוך שהתנוסס על פניו עד היום האחרון.
עד הרגע האחרון.
כך נפרד מן העולם.
בחיוך של אחד שיודע
שנכונו לו ימים יפים מאלו שהיו כאן
ושנמצא מקום ראוי יותר לפרח שכמותו.
אבי. רוני. בן חמישים ושתיים היה במותו,
כמו שמואל הנביא; כמו המלך שלמה;
היה למלך עניו שהתהלך בארצנו כאדם מן המניין
ומבלי להתפאר בחכמתו - מצא שפה ודרך אל לב הבריות,
לחלוק איתן את בינתו ורוחניותו הגבוהה.
ארץ קשה זו, לכל הדעות
ואבי היקר גם באוכלו מרורים,
הפנים הקושי לתוכו ושידר תמיד בעליצותו ובאצילות נפשו:
'הכל בסדר', 'עסקים כרגיל'.

המלך. הדיפלומט. הכריזמט.
שב למקומו הטבעי בממלכת השמים.

עם מות אבי המלך, רוני פחת, נשמט;
הוספתי דעת, הוספתי דווי.
ואני אינני מלכה וגם לא נסיכה,
אולי יותר בכיוון של נביאת זעם ותוכחה.
ומאז נשפכים-נכתבים ממני, ביתר שאת
רשמי קהלת של העת המודרנית -
על סיפה של אחרית ימי השחרית:
לשמש אורים ותומים לסובלים,
לבאים אחריי,
למען ימצאון נחמה בשיריי.