לא הרבה אנשים היום בעולם יודעים, וגם אלה שבטח יודעים מעדיפים
שלא לדבר על זה, או להמציא איזה תרוץ מדעי מהתחת שזאת סתם אגדה
אורבנית, אבל פעם, לפני כמה אלפי שנים, אלוהים לא היה לבד.
הייתה לו בת זוג.
אף אחד לא ממש יודע איך הוא הכיר אותה ומי היא הייתה. כל כ"כ
הרבה שנים חלפו מאז שפרטים מהסוג הזה, פשוט נשארו ללא תשובה
מוחלטת. כמו למשל אם היא הייתה אלה אלמותית או סתם בת כפריים
פשוטה ויפהפייה.
מה שכן ידוע, וללא שום צל של ספק, זה שהם היו ביחד כמו זוג
נערים מאוהב, שהלכו יד ביד בשדות אינסופיים של חיטה, מלקקים מן
בטעם תות בננה מגביע אחד וסתם שוכבים על הדשא הלח, מלטפים אחת
לשני את השיער.
יש תמונה אחת, ששמורה היטב במרתפים של המוזיאון היהודי שבניו
יורק, שבה אלוהים נראה שעון אחורנית על המרפקים באיזה גן ירוק
והיא שוכבת על גבה כשראשה מלא התלתלים שעון על ברכיו ושניהם
מביטים אל השמיים.
יש אומרים ששם, בדיוק ברגע הזה, הוא יצר עבורה את העננים. כדי
שיהיה לה על מה להסתכל.
כי לא היה אז די.וי.די או פייסבוק שיעבירו לה את הזמן.
אלוהים היה אז אמן צעיר ומוכשר. לא מאלה המיוסרים שיש היום כמו
חרא בכל פינה בת"א שמרוב לעשן חשיש הם לא יודעים אם הם גבר או
אישה. הוא היה אחר, מלא בהשראה שהיום אפשר רק לחלום עליה.
הייתה לו יד עם מגע של זהב וחזון אדיר שגרמו לו לקום כמעט בכל
בוקר כדי ליצור.
שעות על גבי שעות. בלי הפסקה. פעם זה היה מפל שנשפך אל השמיים
ופעם ירח שלא משנה מאיזה חלק בעולם תסתכל עליו, הוא תמיד נראה
שמח ומלא חיוך ואיחל לך ברוך ליל מנוחה.
ואת כל היצירות המופלאות האלה היה תמיד מעניק לאחרים. לפעמים
למלאכים ולפעמים לאנשים הפשוטים שהעריצו אותו כ"כ. מעולם לא
שמר אותן לעצמו. לא היה לו צורך בהם.
ככה זה כשיש לך הכול.
רק את  המיוחדים באמת, היה מביא איתו הביתה, בשבילה.
עוטף אותם בחתיכות שמיים וכורך סביבן קשת מרהיבה.
והיא הייתה יושבת שם על המדרגות וממתינה לו כול ערב שיחזור
הביתה, בשיער אסוף
גבוה- גבוה וחיוך שגרם לשקיעה היפה ביותר להחוויר מולה.
הכול היה פשוט מושלם.
אף אחד לא יודע להגיד כמה זמן זה נמשך. יש אומרים שזה היה
חודש, אחרים טוענים שזה נמשך נצח או טיפה יותר. כי הרי לא היה
אז את המושג הטיפשי שנקרא היום זמן.
הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו הוא שאלוהים היה מאושר. וראו את
זה.
יום אחד, הוא יצר עבורה את הים. הוא חזר הביתה מוקדם מהרגיל,
עם זר של כוכבים ביד וביקש ממנה שתעצום את העיניים ואז הוביל
אותה החוצה, אל המרפסת מעץ עליה הייתה יושבת ומחכה לו כול
היום. כשכבר לא יכלה להתאפק, פתחה את עיניה לאט וראתה את המחזה
הכחול והמדהים הזה שריגש אותה עד דמעות. דמעות שתייבש אחר כך
הבריזה הנעימה שיצר עבורה מנשיפות עדינות של מלאכים קטנים.
את השמש הוא תלה ממש בסוף הים, כך שתדע שבכול פעם שהשמש נושקת
למים, זה הזמן שהוא צריך לחזור הביתה, אליה, והיא לא תצטרך
לחכות לו כול היום בדאגה על המדרגות של המרפסת.
והיא כ"כ שמחה מהמתנה שלו שהיא חיבקה אותו חזק ואמרה שהיא ממש
מסוגלת לראות את האהבה שלו. שזה דבר נפלא, כי יש אנשים שאומרים
שהם אוהבים וכל מה שאתה מרגיש זה רק מגע של דשא סינטטי.

ואז, כמו כול דבר אחר בחיים, זה נגמר. היא עזבה מבלי לומר לו
אפילו למה.
האמת, שהיא גם לא הייתה צריכה, הוא הרי ידע הכול. וזו אולי אחת
הסיבות לכך שהיא עזבה.
הרי איך אפשר להיות עם מישהו שתמיד, אבל תמיד, יודע הכול.
מאז הכול השתנה לתמיד.
הבדידות הזאת שהוא חש הייתה כ"כ חזקה, שהלב שלו פשוט נאטם.
הוא הסתגר עם עצמו ונתן לאנשים הפשוטים ליצור דברים בכוחות
עצמם.
איש לא ראה אותו מאז.
יש אומרים שהוא החריב את כול העולם אחרי שהיא עזבה.
הבעיר אש גדולה ושרף את כול היצירות שסיים וגם את אלו שנשארו
במגירה.
ושלמרות שהוא בנה אחר כך עולם חדש לגמרי, זה שלנו, הוא מעולם
לא הצליח לשחזר את העולם ההוא במדויק. כמו אחד שאיבד את
ההשראה.
אחרים אומרים שהוא עדיין שם בדירה שלהם, עם המרפסת אל הים,
יושב על מדרגות העץ כפי שהיא הייתה עושה, ומחכה.
מחכה שאולי יום אחד, בעוד חודש או שנה או נצח וטיפה יותר, היא
תחזור והוא יעניק לה את היצירה היחידה שאל שיש לו הכול, שמר
לעצמו.