בדלת עמדה בחורה צעירה. לא גבוהה במיוחד. לא ממש יפה.
פעם אהבת אותי, אמרה, פעם, אני לא זוכרת מתי.
ולמרות שלא זכרתי אותה אני, הכנסתי אותה פנימה ומזגתי לה תה חם
מהקנקן.
תנסי להיזכר, בקשתי ממנה בשלווה, הדברים האלה חשובים לי נורא.
שהרי אם אהבתי, היה זה ודאי מזמן, לפני החגים. לפני המלחמה.
והיא לגמה מהתה וניסתה בכל מאודה, אך לא הצליחה לקבוע, לא
הצליחה לשים את אצבעה על תקופה.
בחוץ עכשיו שלג יורד והיא אישה של קיץ. חולצה קצרה לגופה
וסנדלים לרגליה.
שיערה הפזור מסתיר חלקים מפניה, ועל ברכיה מונחת שקית מחנות
ספרים יד שניה.
ולמרות שלא זכרתי, חששתי נורא שאהבה ישנה שלי זאת, תתקרר.
כיסיתי אותה בשמיכה, הכי חמה שהייתה לי. הפעלתי גם את ההסקה.
אני מפריעה לשלוותך, אמרה, אלך עכשיו ואשב על ספסל רחוב, אקרא
שם בספר. אתבודד.
אבוא איתך, הצעתי, נתבודד יחדיו. אביא איתי גם את השמיכה.

ירדנו שנינו במדרגות החשוכות. המעלית לא פעלה. ידי אוחזת
בידה.
התיישבנו על הספסל הקפוא והיא שלפה מהשקית ספר שירים ישן
ובעמוד הראשון הקדשה:
'ילדה של קיץ, אחכה לך עונה אחר עונה.'
זה אתה כתבת, אמרה, פעם, כשאהבת אותי. פעם, כשאהבתי אותך.
כתב ידי היה נקי ומסודר ככתב ידו של תלמיד בבית ספר והמילים
היו מילות חיבה עמוקה.
זה אני, הסכמתי, אני מזהה את כתב ידי. אני מזהה גם את החיבה.
והיא הקריאה שיר ושפתייה רעדו והקול שלה קטן-קטן, בקושי נשמע.
כשסיימה, שתקנו שנינו. לא אמרנו דבר.
השלג ירד על ראשינו, אצבעות ידה הזרות אוחזות בספר, לא מרפות
ממנו לשנייה.
אתה רואה? שאלה, מבטה נעוץ בכריכת הספר, ודאי חשבת אותי
למטורפת, למקבצת רגשות עלובה. אבל יש לי הקדשה, שלי היא כעת,
קניתי אותה. אם תרצה אציג בפנייך גם קבלה.
אין בכך צורך, אמרתי.
כיסיתי את גופה הרועד בשמיכה והיא הקריאה שיר נוסף.
ולמרות שזרה הייתה לי וזר היה קולה, זכרתי היטב את אותו הקיץ,
את אותה ילדה שאהבתי.
לפני החגים. לפני המלחמה.