אני אוהבת ללכת לים.
הרבה זמן לא הערכתי את הים ככה וחשבתי שזה קיטש גמור עד שאיזה
בחור שיצאתי איתו, ולא תגידו אפילו איזה רומנטיקן דה מי קולו,
סתם בחור תל אביבי רגיל מאוד, רצה להכניס אותי קצת לאווירה
באמצע אחר צהריים של אמצע אפריל ולקח אותי ברגל לים מרוטשילד
דרך נווה צדק דרך איזה עיקול שלא הכרתי עם קצת סודנים. הלכנו
מחובקים, הוא קנה בירה בקיוסק אולי גם סיגריות, מאוד רצה לקנות
לי גם (בירה, לא סיגריות) ואני סרבתי. לא הייתי כל כך שמחה
באותו זמן ולא רציתי שום דבר שיאפשר לו לנצל אותי בחולשתי, גם
אם זו רק בירה. בדרך לים הוא הצביע על כל מיני דברים אקראיים
שראינו ברחוב ועשה כאילו שזה קשור איכשהו למשהו הסטורי, זרק לי
כל מיני משפטי מפתח על הספר הלבן ואני לא זוכרת מה עוד, ואני
רק צחקתי לו בפרצוף ותיקנתי בחיוך את כל השגיאות שלו בשמות
ובתאריכים. הוא אמר לי בפעם המי יודע כמה במהלך ההיכרות שלנו
"אוף למה את כזאת חכמה", הוא ידע שהוא לא יכול להרשים אותי. אז
הלכנו שם לחוף שאני לא זוכרת איך קוראים לו, קצת לכיוון הכללי
של יפו, לא חוף רחצה, משהו לגמרי סלעי כזה. הלכנו משם ברגל
לחוף כן-של-רחצה שהיה צמוד, נו, ליד הדולפינריום! ובדרך ראינו
את ג'ימי טורק רץ עם אוזניות ואני בכלל לא ידעתי מי זה ג'ימי
טורק, והוא אמר לי תראי איך הוא מסתכל עלייך (הבחור אמר,
שג'ימי מסתכל) ואני צחקתי. והוא אמר אין, תמיד הערבים האלה
אוהבים את הבחורות הלבנות שלנו, ככה זה, אני אומר לך. התיישבנו
על רמפה של עץ כזאת עם סככה שהייתה שם והסתכלנו על הגלים ואני
לא יודעת להסביר, לפעמים יש סצינות שכל כך מעוררות בי בחילה
שהן כמו מסנוורות אותי ואני לא רוצה להסתכל. כמו כשרואים דמות
בסרט או סדרה עושה את הפדיחה של החיים שלה, ויודעים שאתה לא
אמור להרגיש מובך עבורה, אבל זה ממש קשה לא לכסות את העיניים
באותו רגע? אז זה קורה לי לפעמים גם כשהחיים שלי נהיים קטשיים
מדי לרגע ואני לא יודעת איך להתמודד עם הצ'יז-בול הזה, אם אפשר
לקרוא לזה ככה. ומצטערת כשהבחור לקח אותי להסתכל על הים בשקיעה
הרגשתי שלא בא לי אפילו להסתכל על כמה יפה הוא נראה (הים, לא
הבחור) כי התגובה הראשונית שלי לרומנטיקה בעשר אגורות הזאת
הייתה בעיקר התכווצות לא רצונית של הפרצוף, ואולי גם של עוד
כמה איברים. אבל אז כשכאילו הסכמתי לרגע לפקוח את העיניים
באמת, למרות שלמעשה הן היו פקוחות כל הזמן רק שלא רציתי להתמקד
בתמונה שנגלתה לעיניי מפאת החשש להקיא, אז הים היה כל כך יפה
שלא האמנתי. כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה, אבל באמת שעד הפעם
ההיא אני לא זוכרת מתי בשנים האחרונות הייתי ככה בים בערב
בשקיעה. בטח שלא עם בחור. והסתכלתי עליו באותו רגע במין פליאה
כזאת על זה שהוא לא לגמרי חרטט אותי ואמרתי לו משהו כמו
"וואלה, זה באמת יפה!" ולא האמנתי בעצמי שכך אני חושבת ושפתאום
הגוף שלי כבר פחות מכווץ ממה שהוא היה לפני רגע. אז ישבנו על
הרמפה הזאת של העץ קצת ונתתי לו לחבק אותי או משהו, ואז קמנו
ונתתי לו לחבק אותי בעמידה, להיצמד אלי עם כל הגוף, שאני ארגיש
עד כמה הוא רוצה אותי. ולא הייתי כל כך במצברוח לזה אבל אפשרתי
לו קצת. אחר כך התחלנו ללכת בחזרה דרך איפה שבאנו והוא בטח גם
שם עליי יד או משהו, נתן לי קצת להרגיש חום אנושי בתוך
המלנכוליה שהייתי שרויה בה אז, והיה בזה משהו נחמד, למרות אי
שלמותו של הבחור שאינה נתונה בשום ספק ורק התבהרה לי יותר עם
הזמן. ואז אנחנו חוזרים לרוטשילד והוא בטח רוצה שאני אדבר איתו
בצרפתית, הוא חושב שזה סקסי, הוא אמר לי. ואני מתביישת. הולכים
למקס ברנר, אוכלים משהו, הוא נכבה קצת, ואז מופיע על הצג שלו
שם של איזו בחורה, עוד בחורה שהיא לא אני, ואני אומרת לו תענה
לה זה בסדר. הוא עונה ושואל איך היה במבחן ואומר שהוא במקס
ברנר, לא מזכיר אותי. אני מקבלת הודעה מבחור אחר ולא עונה, או
עונה שלא עכשיו, או לא זוכרת. למרות כל חשדותיי אז עדיין במבט
לאחור הייתי תמימה מאוד, אבל מה כבר ידעתי. הוא שילם במקס
ברנר, ברור, ויצאנו לרחוב. פתאום התחיל לרדת גשם והלכנו
מחובקים בגשם, נצמדתי אליו ממש חזק והסנפתי אותו ופתאום לא
הרגשתי סלידה ממנו כמו קודם, פתאום כל כך היה לי נעים להיצמד
אליו ככה ולא רציתי לעזוב אף פעם. זו הייתה כמו איזו סצינה
מקומדיה רומנטית מגעילה ובכלל לא רציתי להקיא עכשיו. הגענו
לתחנת אוטובוס של קו 63 ופשוט התמזמזנו שם כאילו אין מחר, הוא
השעין אותי על החלק החיצוני של התחנה ונישק אותי כל כך טוב, כל
כך חם, ואנשים עברו לידנו והגשם המשיך לרדת ונישקתי לו את
הצוואר והוא התנשף והרחיק אותי ממנו לשניה ואמר לי "מי לימד
אותך לעשות את זה?", הרגשתי טוב עם עצמי, אף אחד לא לימד, אני
כנראה בחורה עם אינטואיציות, "לימדתי את עצמי". אחר כך
התיישבנו בתוך התחנה והוא כל הזמן אמר שהוא צריך ללכת לעשות
איזה משהו ללימודים, והרגשתי שהוא מחרטט, לא ידעתי בדיוק על מה
ולמה, אבל הרגשתי, כי אני חצי יושבת לו על הרגליים בתוך תחנת
אוטובוס והוא כל כך חרמן ואני ממשיכה לנשק אותו והוא פתאום
מגלה מחויבות שמעולם לא הייתה לו ללימודים? בדיעבד אני חושבת
שהוא הלך לפגוש את הבחורה השניה אבל זה כבר לא ממש משנה וגם לא
ממש פוגם בזיכרון. הוא לא התקשר אלי אחר כך לבדוק שהגעתי הביתה
בסדר, אני זו שהתקשרתי אליו לבדוק. ועכשיו כל פעם שאני עוברת
ליד התחנה הזו של קו 63 בסוף שדרות רוטשילד אני נזכרת איך הוא
הצמיד אותי אליה ונדלקת קצת