הוא בא אלי.
הוא רץ אלי בבהלה
בקריאות "הצילו", בזעקה לישועה
הוא נס על חייו וצעק לי שאני אבוא ואציל אותו.
הוא רץ לכיווני, הוא חצה את האשרם עד שהגיע לאוהל שלי
הוא ידע שאני שם
הוא רץ אלי!!!
ולא קמתי
היה מוקדם בבוקר, השעון המעורר עוד לא דיבר, חצי חשוך בחוץ
"סתום ת'פה, מה אתה עושה כלכך הרבה רעש על הבוקר?! ודווקא היום
אני בלי אטמי אזניים"
לא קמתי
וזה עלה בחיים שלו

הטווס הלבן של האשרם נאכל ע"י זאב
בגלל שאני לא באתי לעזרתו

אני מצטער, אני מתחרט
אני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור
אני מרגיש כלכך אשם
זה מסתובב לי בראש כמו סרט בריפיט ומוציא אותי מדעתי
קריאות האימה שלו והשאננות שלי.

ומה אם הייתי קם ויוצא לקראתו?
הייתי פוגש זאב? הייתי פוגש שניים או שלושה?
הייתי עושה מה?
הייתי קופא?
או שהצ'קרה הראשונה שלי היתה נכנסת לפעולה?
הצ'קרה הראשונה שלי חזקה
הייתי מכה בחזה כמו טרזן וצועק כמו גורילה
הייתי מרגיש כמו דב ושועט עליו כמו אריה!
הצ'קרה הראשונה שלי חזקה
הייתי נכנס למצב הישרדות והייתי יוצא עליו בלי אלוהים.
הייתי יכול להבריח זאב בקלות...
זה מה שהיה קורה?
הייתי מציל אותו? באמת?

"שרשרת המזון... זה דרכו של עולם"
"מה שהיה היה"
"תשחרר, זה לא אשמתך"
זו כן אשמתי!!!
הכוונות שלהם טובות
אבל המלים שלהם לא עוזרות
"לא יכולת לדעת שהוא בסכנת חיים"
אבל הייתי אמור לדעת!
הייתי אמור לדעת שאלו הן קריאות מצוקה אמיתיות
ושיש סכנה מיידית, סכנת חיים ממשית!
הייתי אמור לצאת ולהציל אותו
עבדתי בפינת חי מספיק...
מספיק בשביל להכיר כל צליל שיוצא לו מהפה
מספיק בשביל לדעת בדיוק מתי הוא שמח ומתי הוא עצוב
מתי הוא משחק ומתי הוא בתקופת חיזור
מספיק בשביל לאהוב אותו