לעזאזל, לאן הולכים מפה
מילים שחוזרות על עצמן
אכזבות ישנות שדומות מדי לאכזבות חדשות
למה לצפות
אפשר בשקט לשבת ולאונן עם המחשב
להעסיק את עצמי בדברים לא בונים
אני כלי סדוק של אלוהים
אי-אפשר לתקן את הלב השבור שלי

הם יהפכו את המדינה,
ואני אשב, אשתה אקסל ואעשן
אחרפן את עצמי עם יותר מדי תמר אייזנמן
הקצב הקבוע מרגיע, ומעורר בו זמנית
יש ל-מה לצפות, כי הכול בראש שלך
שנה אותי, ואשנה את העולם
כאב כזה בלב, כמו אבן, שלא מרפה
אני רוצה לצעוק לגשם, ואף-אחד לא ישמע

כי שקט בין הקירות שזה מגרד בעור
תחלואה באוויר, בכל מקום, לאן שהעיניים מסתכלות
חסדים קטנים, הנאות קטנות, ויש בשביל מה לחיות.

ביניקת מוות אני מחורר חורים בשטיח
לב שמתגלגל מ-כל המדרגות
פסל אבן צור שחור קפוא
צללים מכסים את הכתלים

אהבתי אותך, כי אין לי ארץ אחרת
והלכתי על אדמת זפת רותחת, יחף
כשאת המטרת עליי גשמים
והם הולכים טורים-טורים
שפופים מארץ חורבות למדמנות
אני אוהב אותך גם כשאת הורגת אותי
ומקלפת לבי רצועות
מלאכית שטן יפהפייה
ביד אחת הורגת, וביד שנייה מחייה.

תמזוג לי קפה, אדון ויסקי
אני כבר שנים לא מוצא את עצמי
תספר לי את מי אהבת, אדון ויסקי
תן לי לבכות איתך

תוריד לי דמעות, אדון ויסקי
כי הלב שלי לא בכה שנים
תן לי למחות את דמעותיך מעיניי, אדון ויסקי

מה תרצה ממני בפאב המקולל שלך
את הלב המדמם שלי על דלפק הבר
ליד כוס משקה שיכר
כשהעיניים שלי רואות זגוגיות
ושום-דבר לא עובר לפני החור שלא מתמלא
זה יום מקולל, אדון ויסקי
ואהבתך לי טובה מאהבת נשים
בדמעות קפואות על הלחי שלי,
בעיניים מזוגגות,
אתה לא תגיד לי למה ואיך זה קרה,
ומה
כשניפגש, אדון ויסקי, בפאב אפלולי
והכול יהיה שבור,
מה תאמר לי?
איך תגיד שגזלת ממני את ילדותי.