בגבול בין בית-שמש לאילת נפלתי שדוד עם קצת תקווה קטנה בזווית
עין שמאל.
כשאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שלא הכול מתבקש.
בין סדום לעמורה אכלתי הררים של מלח והפכתי חנוט.
אני מורה בזאת לנוגעים בדבר להסתכל על חצי הכוס המלאה.
ביקשתי, התחננתי, עיזבוני לנפשי! אך הם רק צחקו לי, והמשיכו,
הבעירו אותי.
בדלת פתוחה אני נכנס בלי להסס כי הדלת פתוחה. ואין מכשול בדרך,
ואין שומר.
בגבול בין עכו לצפת אני מוצף זפת בגלל ערימות הפסלים הלא
גמורים שהעבר מאכיל אותי.
אני זקוק לטיפת בשר בים החלב הצונן הזה, לפני שהשתגע.
נמרה סקסית, הוא קרא לה, והיא הפכה אדומה כולה.
אני ידעתי לקרוא לה כך, כמו חברה, כי הייתה קטנה בשנה ממני,
אבל היא רצתה יחסים יותר רשמיים, וכמובן שהיא זו שתאחז בהגה
היחסים.
הרי זו עבודה מתגמלת, ואני קליינט. היא המובילה, ואני הכלב. או
משהו כזה.
צריך לטפח אותו, להאכיל אותו בדברים מזינים. מילים לנשמה
ולדמיון הן מזון רוחני.
אבל הזמנתי אותה לקפה. בשוק מחנה יהודה ליד חנות דגים ודוכני
ירקות.
היא הייתה מאוד מתוחכמת, באיך וכיצד ששלטה במצב.
היא ידעה היטב לשתות קפה בבתי-קפה.
אני רקמתי סיפור על אדם יחף שאוכל עוגת גבינה, לוגם תה, ומשתין
באמצע רחבת הסועדים.
היא אהבה את הסיפור, ורשמה לי תגובה קטנה וחמה. יותר מאוחר
שמעתי אותה ברדיו.
היא שרה משהו ציוני, ואני לא הצלחתי לעקוב אחר המילים.
אחר-כך הגעתי למסקנה שהיא לא עשתה ממני שיר, כנראה, אבל זה כבר
לא היה חשוב,
אחרים עשו.