זה מרשים אותי מאוד
בתור תקשורת
כמה הבית שלך מוזנח
יש לך לחם שאעלה עובש?
זה יכול להצטלם טוב
תמצא כמה פקעות תולעים
ותייצר איזו נחות נראית לעין
איזו רגל צולעת או ליקוי בדיבור
תהיה עצוב, מאוד עצוב
תדבר על התאבדות.
היא התחתנה והיא מאושרת
הבת-זונה
למרות שבארזים נפלה שלהבת
ומה יגיד הבעל העובד
ומה יגידו הילדים שלחלומותיהם אין מקום
ומה יגיד החייל שנפל
ושלפני 10 שנים למד ביסודי
ומה תגיד המשפחה המורחבת
שטומנת ידה בצלחת
ומה יגיד שלטון הממון
שייקח כל שקל שהיא ובעלה ירוויחו
ומה תגיד מערכת החינוך
שתחנך את הילדים שלה
שלא על-פי דרכה
ומה תגיד היא
כשבנה יקלל אותה על שנולד
ומה תגיד היא
כשהוא ייקח חומרים
ומה תגיד המדינה
כשהוא יוגדר "מיעוטי יכולת"
ומה יגידו כל אלה שיאמרו
"לי זה לא יקרה".
נכתב באוויר,
כקלע של אקדח
אין מושג לידי מי ייפול,
אם בכלל
מוזר כמו ציפור זרה,
פרושת כנפיים, ממרחקים באה
לבקר ארץ נוכרייה
מעל הרים נישאים זרים,
לא מוכרים לעין
הממצמצת בשמש.
תפתח את הפה, היא אמרה,
ונראה מה יש בתוכך
קרביים נוטפות דם,
מראה מזעזע, מראה מלבב
גוף האדם בעליבותו, בתפארתו
לאן תלך מכאן ילד,
כשחומות קרח נופלות
והנה כתבת שיר
מתרגל להיות לי למילים,
בתוך פי, בתוך קרביי
במיצי הדם
אל תחפש אותי יותר מדי,
זה לא יאה לך,
ילד גדול שכמוך
צריך לגמור את כל הגלידה,
ואת כל האורז והשעועית, לפני שייגמר
אחרת איך יגדל, איך יתארכו רגליו
ולאן ילך במזג-אוויר חברתי כזה?
אני לא יכול לדבר על זה
ובטח שלא לדסקס על זה
זה יותר מדי בשבילי
זה גדול עליי
זה מכביד על נשמתי
זה צורב לי בלב
זה יישן תחת מיטתי
זה זורם אצלי בדם
זה דופק לי בראש
זה מרעיל אותי
זה כבד עליי
זה הורס אותי
אני מדבר על הימים
שהשושנים פרשו כנפיים
וקל היה לעוף, גם בעיניים
והנשר היה דוהה ומבטו לאופק
ואני הייתי קל כמו נעץ
ומטומטם כמו נעל
אבל את יודעת את הדברים
אפילו לפני שהם נכתבים
כל-כך קל לפלוש לתחומים אחרים
בעיניים עצומות
ולעשות במחוזות אחרים שמות
אז זה כואב בדם
וזה כואב בעצמות
וזה חורק בשיניים
וזו תרופה שלא פועלת
רק ממוטטת
את מערכות אספקת האוויר
לזה הבית, לזו הגינה
לבית החרושת הזה
שלא מפסיק לייצר טינה
כלפי עצמי
כלפי מה שאני. |