יבשו דמעותיי, הלילה חרב
לא נותרה נשמה באפי
הריני רגב
הרי היא בחרב שיפדה אותי
סובבה אותי על המנגל
אהובת לבי וחיי!
גרמה לי לייחל למות לרגליה
לנשק את כף רגלה בנשימת אפי האחרונה.
אימא לא מאמינה לי
היא טוענת שאני הוזה
היא אומרת שאני מדמיינת אותן
ושהן לא באמת שם
אבל אני רואה אותן
הן תמיד שם
הן הולכות בשורה אטית על השולחן
מטפסות על הקיר
צועדות על חבל הכביסה
מתרוצצות במסילות המקרר
אני רואה אותן תמיד
עוקבות זו אחרי זו בדיוק מפליא
דורכות בצעדים של זו שהולכת לפניהן
הייתי רוצה להיות נמלה
קטנה, חזקה ונושכת
עכשיו אני רק נושכת
תפחדו.
אני הולכת ברחוב
ממוקדת מטרה
ואחד עולה עליי.
אני מגרדת אותו ממני
והוא מדמם
וגדול
ויש לו עיניים נוזלות.
אני ממשיכה ללכת
קצת יותר מהר
קצת יותר ממוקדת מטרה
ועוד אחד בא
ומתיישב לי על האף
אני מתנערת ומנסה להזיז אותו
והשער מסתיר לי
ופתאום הוא מדמם לי
על הצוואר.
אני מגבירה קצב
והם כבר לא שניים
הם חמישה
והם גדולים
הם חמישה, והם מגעילים
והם מאיימים לעקוץ אותי
ולחנוק אותי ולהרוג אותי
אבל במקום, הם רק נדבקים
ומדממים עליי ומגעילים אותי.
הם מקיפים אותי,
ואני מנסה לברוח
אבל המדרכה מתעקמת
הרגליים נעשות כמשקולות
פתאום הכול לאט-לאט
ומסביבי
ובתוכי
מהר-מהר. |