[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כמה מילים לקורא: דנה הוא סיפור ארוך כסיפורשת, אשמח אם תדפיס
אותו לעצמך, תשדך דפים, ותקרא מהכתב. תודה,  דני

פרולוג
 המלאך גבריאל: "זהו?"

 אלוהים: "זהו!  גם לך אני צריך להסביר כמו לילד קטן?
ניסיתי לתת להם סימנים, הטפתי מוסר, הסברתי את המערכת, שנייה
לפני נקודת האל-חזור הזהרתי שוב. איש לא רצה לשמוע, אוזניהם
סתומות בגדג'טים, מוחם מלא אפליקציות, אתה יודע... משחקים
מטופשים שמתוגמלים בעוד טִמטום חינם."

גבריאל: "מי עומד מאחרי כל זה? ברור שהחברות המסחריות
הגדולות, שמנוהלות על ידי הממשלות, אבל הן פועלות נגד עצמן.
בסוף יצליחו למצוץ את כל הכסף מהמוניי הקונים השבויים, ואז...
אין להם קונים יותר, והם, כמו כל צמח, אם אינו גדל, מת. אכן זו
מערכת שתוכנתה מראש להתאבד, ולכן אני שואל שאלה רחבה הרבה
יותר: מי עומד מעל זה? מי האינטרסנט?"

אלוהים מהרהר : אני לא יכול להשיב לו, אני חושש שיכנס
לדיכאון, כמו אז, כשהסברתי לו שאינו מוכר רק אפליקציות אלא גם
קונה נשמות. צריך להרגיל אותו לאט-לאט.

אלוהים: "הבט בעולם, מלוא העין בניינים גבוהים, מאוכלסים
ככוורת. מעולם  לא היו כל כך הרבה אנשים על הכדור הזה. מעולם
לא הייתה  כל כך הרבה טכנולוגיה מיותרת, כל כך הרבה אומללים,
כל כך הרבה שמנים, כל כך הרבה רעבים וכל כך הרבה מזון שהופך
לאשפה, דרך בעלי חיים ובני אדם ולרוב באופן ישיר.  כל כך הרבה
זומבים שזקנתם מביישת את צעירותם, וכל כך הרבה שצעירותם מבישה
מלכתחילה. כל כך הרבה להג, שג'ברוואקי של לואיס קרול נראה גאון
לידם. אבל מה? הפולחן פורח, תראה אותם ראשי מדינה מלקקים למי
שמינה עצמו להיות נציג שלי, גדול הדור. אפילו בדור כזה שאין בו
גדולה, יכולים היו למצוא מישהו טוב יותר, למה בחרו דווקא
בזומבי הזה?"

גבריאל: "וואלה, מחר אני לוקח אותו, שיצטרף ללהקת הבידור של
הזומבים."
אלוהים לא מגלה עניין מיוחד:  "בשביל מה עשיתי אאוטסורסינג?
אני מזמן לא מתערב בעבודה שלכם."  

גבריאל משפשף את כנפיו זו בזו בחוסר שקט, מצליב את רגליו
מהורהר. הוא ידע את התשובה לשאלה זו, אלא חושש להרגיז את
אדונו...

גבריאל:  "אתה," אמר ונבהל, צריך היה למצוא תיקון מהר,
"אתה... אתה קורא כליות ולב."

אלוהים: וואלה, טוב שהזכרת לי, אבל הם חושבים מהתחת. שמרתי
עליהם  כל השנים, לא נתתי להם תבונה מיותרת, שאינם ראויים לה.
רק הסרתי את מבטי מהם, למשך נצח אחד קטן, וכבר הם שרְצו ורבו
כמו ארנבות רחמנא-לצלן. התפתחו, טסים לחלל, מבקרים את הכוכבים,
מציבים ירחים מלאכותיים בשמיים, אפילו מבול הם לא צריכים יותר,
הם יודעים לעשות את זה טוב יותר, ולאחרונה נכנסו לי אפילו
לחלקיק, המקום האחרון שהייתה לי בו בלעדיות.  גבריאל? גבריאל?!
גבריאל!!! אייכּה? למה אתה צוחק? לכל הרוחות?"

גבריאל: "או גוד!, זה סתם בגלל שהסופר מדגדג לי את האוזן עם
הַקֶּרְסֶר. הריני מוכן ומזומן, אבל אולי תשלח מלאך-חבלה?"

א. בכפר נידח
בכפר נידח, גדל דור למופת. אומנם מרדנים, אבל במידה, בבחינת
פרא מתורבת. יש בהם התמהיל הנכון של פטריוטיזם,
אינדיבידואליזם, סוציאליזם, קפיטליזם,  אנרכיזם, ריאליזם,
פטישיזם, סטואיזם... הם בדיוק כפי שדור צעיר ומבטיח אמור
להיות. למדו בגן הילדים של המועצה, בהנהלתה של הגננת חסרת הגיל
והשמחה, בתולה זקנה שלא מרצונה, חֲיוּנָה. שדגלה בסיסמא
הליבראלית: "אם לי אין חיים, אז גם לך לא יהיו". הנציגה
האחרונה, עלי אדמות, של הַסֶּקְסוּאָל-דמוקרטים, יריבתם
המושבעת של ההומו-סוציאליסטים.

במקרה ישבו זה ליד זה ילד וילדה, הוא היה ארוך, רזה ונורא
ביישן והיא בלונדינית פצפונת עם תספורת של בן ואופי של
ג'ינג'ית. הרי הם עודד ודנה.
היה זה בערב ראש השנה, כולם שרו שנה עברה שנה באה, אני כפיי
אאריימה, רק עודד הביישן לא פתח את פיו, ואילו דנה נעמדה באמצע
הכיתה, מבלי שהתבקשה, שרה בקולי קולות, מנצחת בידיה הקטנות על
כל המקהלה. חיונה רצתה לנזוף בה, אבל הילדים אהבו את זה,
והוריה של דנה, שהיו בין ההורים הפעילים בוועד הורים, נעצו בה
מבטים מאיימים, כאילו אמרו: אוי לך אם תפריעי לדנה לעשות ככל
העולה על רוחה. מיד, בסוף השיר, השתלטה חיונה הגננת על המצב,
כאילו פחדה שדנה הקטנה תדיח אותה גם בהמשך. אבל דנה המרוצה
מתשומת הלב ומחיאות הכפיים רק חייכה וחזרה לשבת במקומה, לא
לפני שהצמידה נשיקה ללחיו של עודד הביישן, שהסמיק מכף רגל ועד
ראש.
לאחר מכן הכינו בצק לחַלָּה של החג. חיונה שאלה, מי רוצה ללוש?
כולם הצביעו חוץ מעודד. היא הצביעה על נורית, שנגשה לשולחן,
ומצאה שם... ניחשתם, את דנה, מגינה בגופה הקטן על קערת הבצק:
"עודד רוצה," היא אמרה כמובן מאליו, חיונה רתחה מזעם, עודד
כמעט מת מפחד, אבל דנה נעצה בו מבט, ומיד רץ והחל ללוש, כאילו
כפאו שד. עודד רידד, דנה חתכה לרצועות ושניהם ביחד קלעו חלה
יפהפייה.
דנה מרחה את חלבון הביצה במברשת, ופקדה על הגננת: "הכניסי
לתנור." כך הפך ערב החג בגן הילדים לטקס משפחתי בו ככבו דנה
ועודד, וכל השאר כולל הגננת, סטטיסטים שצופים בקנאה והשתאות.
מאותו יום היו דנה ועודד חברים. וכיוון שגרו בשכנות התיידדו גם
המשפחות וכך יכולים היו שניהם להתראות גם אחרי הלימודים.
הילדים לעגו להם, ושרו: "תבוא בעוד שנים ותראה את דנה ועודד
מתחתנים".
"הם מקנאים בנו," הסבירה דנה הקטנה, לעודד המבויש והמפוחד. שנה
עברה ועוד אחת וכשהלכו לכיתה א' יד ביד, איש לא לעג יותר, כולם
ידעו שהם נועדו זה לזו.

ב. יתמות
תמיד הלכו שלובי זרוע, או יד ביד, וכשעברו השנים, גדל להיות
עודד נער יפה וחסון, אבל אף ילדה לא העזה להתקרב אליו, כולם
ידעו שהוא של דנה, ו'עם דנה מוטב לא להתחיל'. גם דנה יפתה
וגבהה, אבל תמיד צריכה הייתה להסתכל אליו מלמטה. וכשהנצו שדיים
לבנות הכיתה, והחלו מתלחשות בדבר המחזור, ידעה דנה שמשהו אצלה
מאחר להגיע, היא נשארה שטוחה כקרש, ותמיד בדקה את עצמה לראות
אולי 'תבקר אותה הדודה' סוף-סוף, אבל דבר לא קרה. היא נועצה
באימה, שהלכה איתה לרופא נשים. הוא בדק אותה והרגיע אותן, זה
רק איחור בהתבגרות, יש מקרים כאלה, בסוף הכול מסתדר.
הרבה לפני שהסתדרו הדברים נפלה אמהּ למשכב, המילה הנוראה
"סרטן" נאמרה בלחש, ואבא אמר לה שלא מדברים על זה עם אף אחד.
אמה הלכה ונחלשה לנגד עיניה, אבל מעולם לא העלתה אפשרות של
מוות, "אצל אחרים מתים," הסבירה לעודד, "אצלנו מבריאים."  אבל
מלאך המוות לא חיכה לאישורה של דנה ויום אחד נלקחה אמה לבית
החולים, היא לא הספיקה לבקר אותה, ואז קרה לה אבא ואמר: "דנה
את גדולה מספיק להבין, אימא נפטרה אתמול."
"אז מתי היא תשוב מבית החולים?" שאלה בתמימות, אבל הבינה וידעה
שכמו בת יחידה היא צריכה להיות משענת לאבא. היא חיבקה אותו
טמנה את ראשה בבגדיו ובכתה חרש. דנה בת השלוש-עשרה הפייטרית,
הבלתי מנוצחת, ממררת בבכי.
מישהו ארגן את הלוויה, ולאחר מכן באו כל בני המשפחה, חברים
מכרים, שכנים וסתם כל מיני, כאילו לנחם, אבל רק רצו לכרסם
ביסקוויטים ולשתות מיץ פז, ופתאום הופיעו גברים, מוזרים
ומזוקנים, פתחו ספרים ישנים אכולי תולעים והתפללו לעילוי
נשמתה. דנה לא יכולה הייתה לשאת זאת יותר, ונכנסה לחדרה, שם
המתין לה כַּן ציור עליו מוכן היה קנבס צח כשלג. 'כך היה עולמי
עד שאימא מתה' חשבה, ואז בחמת זעם ערבבה צבעים, עד שקבלה את
החום המלוכלך שאין ממנו חזרה, במכחול עבה ציירה קווי מתאר לראש
של אישה. כל הערב התיזה צבעים, מרחה אותם בשפכטל, לחצה את
השפופרות ישר לבד, שרטה בציפורניה, ובאצבעותיה. הבד התמלא
נקודות, קוים וכתמים, בעיקר באדום ובחום. הדמעות טשטשו את
ראייתה, אבל היא המשיכה להתעלל בבד עד שכמעט ונקרע מלחץ
המכחולים... ואז נשמעה דפיקה חרישית בתריס שפונה לחצר, 'זה בטח
העורב' אמרה בקול כשצמרמורת עוברת בגופה. היא שמה לב למקהלה של
קולות הלילה, צרצרים, צפרדעים, תנים ועוד המון קולות שלא יכולה
הייתה לנחש מי מחוללם. כבר זמן רב עבר מאז שהסתלקו המתפללים,
אביה כנראה שכב לישון. "מי שם?" צעקה בלחישה, ושוב נשמע אותו
גירוד בתריס, "דנה," לחש מישהו, "דנה זה אני, עודד."
היא פתחה את התריס ועודד העביר בקלות רגל אחר רגל מעל אדן
החלון. דנה נפלה לזרועותיו : "איך ידעת?" אמרה מפויסת, "איך
ידעת שאני זקוקה לך כל כך."
עודד ניסה לא לחשוב על הזקפה המטרידה במכנסיו. הוא שנא את עצמו
על גופו הבהמי, 'שזה מה שבא לו לראש' כשדנה עצובה כל כך.  הוא
הביט מעליה על כן הציור, 'וואו' אמר, "כך מעולם לא ציירת."
"זה סתם," אמרה מתנצלת, "אני אמרח על הכול לבן."
"הסתכלי!" הוא סובב אותה לכיוון התמונה, מתוך הכאוס שעל הבד,
הופיעה דמות מלאך, ומעליה הבריק משהו בלתי מוגדר, כמו נזר
משובץ יהלומים. "אימא, זו אימא שלי," אמרה דנה לפני שהתעלפה
בזרועותיו. הוא השכיב אותה על המיטה בזהירות, חלץ את נעליה,
נכנס לחדר האמבטיה מצא מגבת נקייה הרטיב אותה בברז, וחזר
במהירות להניח את המגבת הקרירה על מצחה הקודח של אהובתו. דנה
התעוררה מיד - באותו רגע ידע שהוא רוצה להיות רופא -  "זה
באמת, לא חלמתי? אני חייבת לראות את זה שוב." היא התיישבה
במיטתה, עודד סובב אליה את הכן: "אני מוכרחה להבין מאיפה צצו
היהלומים?" ככול שקרבה לקנבס הדמות הלכה ונטשטשה עד שנעלמה
כליל, והיהלומים היו טיפות שצצו ועלו דרך שכבת הצבע העבה.
"אלה הן הדמעות שלך," הציע עודד.
"אז כשתתייבש התמונה הם ייעלמו," אמרה בכאב.
כשחזרה והתיישבה על מיטתה יכולה הייתה לראות, איך מצטרפים
הכתמים ובעיקר שריטות הציפורניים,ומרכיבים את דמותה של אימה,
שכאילו מנסה לצאת מהכאוס שעל הבד. וכתר הדמעות שמעל ראשה נצנץ
באור יקרות. כאשר הסתכלה בתמונה למחרת, עדין ניתן היה לראות את
הדמועות המנצנצות.

ג. זהות
דנה ועודד המשיכו להופיע כזוג. עתה הלכו כבר חבוקים, אם כי היא
העדיפה תמיד ללכת יד ביד. במסיבות רקדו סלאו, ודנה דאגה תמיד
להרחיק את גופה מהדבר הקשה הזה, במכנסיו.
אותו לילה, עמדו ליד ביתה, כמו תמיד, ודברו בהתלהבות על הסרט
שראו: "ראית איך הוא נשק לה?" שאל, ומבלי להמתין לתשובה, חיבק
את דנה וניסה לנשקה, היא הפנתה פניה בבהלה.
עודד הרפה, הוא לא הבין מה קרה, לאחר רגע כשנרגע קצת, חש עלבון
צורב וחוסר אונים. המום התגנב לחדרו נחת על המיטה בכבדות ובכה
עצמו לישון.
בחלומותיו ככבה תמיד דנה, מעולם לא חשב שאפשר שיאהב אחרת,
בתוליה היו המטמון שהמתין רק לו...

דנה לא נרדמה, הייתה בה מן עוררות מוזרה, היא לא הרשתה לעודד
לנשק לה, למה? הרי היא אוהבת אותו מאז ימי הגן, אהבה שלא הרהרה
בה כלל, הייתה זו עובדה, הם תמיד היו ויהיו ביחד, הבטיחו זה
לזה מאות פעמים, הוא היה מובן מאליו... ואולי זו עיקר הבעיה?
אחרי כל מריבה קולנית, התפייסו תמיד בדמעות. כאשר לא היה עודד
לידה חשה ריקנות, חור שלא ניתן היה למלא בשום דבר אחר, זה היה
מקומו הבלעדי.
לראשונה שמה לב שהזיותיה המיניות כללו בנות בלבד. הדבר לא
הדאיג אותה היא ידעה שבנות רבות שותפות לפנטסיות לסביות אבל
כאשר היה להן חבר קבוע, הפסיקו לדבר על נטיותיהן המיניות, האם
השתנו או למדו להיזהר?
בערב אסף אותה עודד מביתה: "חולצת הפרס?!" אמר בהתפעלות, כך
כינה את החולצה שחשפה את כתפיה המושלמות. "החלטת לפתות אותי?"
התלוצץ איתה, "היזהרי אני מתפתה." הוא כרך את זרועו סביב כתפיה
והיא התרפקה עליו. הוא הפנה את פניה לנשיקה, והפעם נזהרה שלא
להעליבו. הם התנשקו. היא ניסתה למצוא בעצמה את התשוקה, את
הליבידו, את העוררות המינית, ולא צלחה... רק כשדימתה את עודד
לתום בוי, אישה הלבושה כגבר, התעוררה תשוקתה, היא הצליחה
להחדיר את לשונה לפיו, והוא חיבק אותה בכוח רב בשתי ידיו.
כשחזרו לנשום כרגיל, אמר: "אני אוהב אותך דנה."
"וואו," אמרה מבוהלת, אז אנחנו צריכים לחגוג? לא," תיקנה מיד,
"אנחנו צריכים להתייחד." לא יכולה הייתה להשתמש במילת הרחוב
להזדיין. כשדיברה על אהבתם, הרהרה: 'כולם מזדיינים, רק אנחנו
מתייחדים.'  האמת שלא 'התייחדו' באמת. כל פגישה שלהם נגמרה
בניסיון של עודד לשכב עם דנה ואז נזעקה: "לא עודד! אני עוד לא
מוכנה להתייחד." עודד נפגע אבל הבליג בגבורה רבה. הפעם היא
יזמה את המפגש האינטימי, איך תוכל לסרב? ואז חשה לפתע שמשהו
זוחל על רגלה, היא רצה לשירותים וגילתה, לשמחתה, לאכזבתה,
למבוכתה שהמחזור המצופה הגיע. עכשיו הבינה את כאב הבטן שתקף
אותה לאחרונה. היא מיששה את החזה שלה וגלתה שכבר אינו כה שטוח,
הפטמות התבלטו וסביבן הייתה תפיחה קטנה. היא חזרה לעודד עם
הבשורה: "אני מצטערת," אמרה בגאווה, "לא נוכל להתייחד, יש לי
מחזור." התירוץ הזה שימש אותה עוד מספר ימים, ואז עודד התבייש
ללחוץ עליה בעניין הזה. הם המשיכו ללמוד כרגיל, ולהיפגש בכל
רגע פנוי. כמות שיעורי הבית לא הותירה להם זמן פרטי רב, אבל לא
היה לילה ללא נשיקת לילה-טוב. דנה קרא ספר הדרכה מינית ולימדה
את שניהם להתענג זה בזו, גם ללא חדירה. "זה בסדר," הבטיחה לו,
"קראתי שכל מה שמענג בני זוג וכל מה שנעשה בהסכמה, הוא בגדר
הטבע, ואין בו סטייה מינית. חוץ מזה התחלנו נורא מוקדם, בכל
העניין הזה, לא יזיק לנו טיפה להתאפק."

ד. יפית
מחשבותיה של דנה, עסקו בעודד, אבל מאז הצטרפה יפית לכיתה,
הייתה זו האחרונה מסיחה את דעתה. דנה רצתה להתקרב ליפית, אבל
היו לה כמה סיבות שלא לעשות זאת. ראשית התביישה במשיכה שהרגישה
לבת, היא קראה את כל כתביה של ספפו, והעריצה את המשוררת שהייתה
אמיצה מספיק לחיות לפי נטיותיה, אבל הדבר נחשב כסטייה הקשורה
לגיל ההתבגרות - לבסוף זה עובר לרוב הבנות -  ואם לא, את נשארת
סוטה - מה הטעם לגרום לעודד לקנא, לקרב את עודד ליפית, ולהסתכן
שיחוש את ההבדל וימשך לנשיותה השופעת של יפית. אבל דנה מעולם
לא ויתרה על רצונותיה. "נסתדר," היא אמרה לעצמה בקול.
תמיד ישבו התלמידים המצטיינים בשורה ראשונה - בעיקר בנות -  כל
אלה שלא צריכים היו להתחבא, כי תמיד הכינו שעורי בית, וידעו
הכול. בשורה האחרונה היו אלה שהיו בבחינת נמצאים, נפקדים. גופם
הגיע ללימודים, לפעמים, אבל ראשם נשאר אי שם בעולם הזיות המין.
באמצע ישבו הממוצעים, אלה שלמדו בשקדנות, והסתדרו בבחינות.
יפית ישבה בשורה הראשונה, לא רק כי הייתה תלמידה מצטיינת, אלא
גם בגלל יופייה הנדיר. המורים אהבו לראות אותה לידם, כך מידי
פעם יכול היה מורה לחייך אליה והיא בביישנות, השיבה לו חיוך
נבוך. או אפילו להניח את זרועו על כתפיה באבהות מזויפת.  היא
הייתה נחמת מה לחיי מורה אפורים ומשעממים.  
דנה, בדרך כלל, ישבה אי שם באמצע. כדי להתקרב ליפית, חייבת
הייתה להצטיין, והיא הרי מוכשרת כשד. מיד החלה להשתתף בשעורים,
לחייך למורים, לחבק באהדה את המורה למתמטיקה, כאשר הרגיזו אותו
התלמידים 'שלא מבינים כלום'. תוך זמן קצר מצאה עצמה יושבת
בשולחן אחד עם יפית.
תחילה נפגשו רגליהן המסונדלות ונגעו לא בכוונה זו בזו, ואז דנה
גיששה ויפית נענתה, עד כאן, הכול היה תקין. דנה דחפה פתק לכף
ידה של יפית, והשאירה שם את ידה לרגע קט, ויפית לפתה את הפתק
ואת האגודל של דנה. הוחלפו מבטים, ידיים חמדניות הונחו זו על
ברכי זו והחליקו במעלה הרגל...

"הי עודד," פתחה בפנים מאירות, "אחרי הלימודים אני הולכת
ליפית, אנחנו מכינות עבודה ביחד." היא לקחה סיכון מחושב, הן לא
תיאמו את זה ביניהן. פני עודד התכרכמו: "חשבתי שנלך לסרט,"
אמר מאוכזב.
"אם נגמור מוקדם, אכנס אליך, שתלווה אותי הביתה." הבטיחה, "הנה
יפית באה."
"על מה אתן עובדות?" שאל עודד בתמימות, ויפית שהבינה מיד את
העניין השיבה: "איכות הסביבה, בעיקר מִחְזוּר."
הן צעדו זו לצד זו, ועודד מלווה אותן בעיניו, עינו החדה קלטה
שידיהן מתחככות זו בזו, הוא המשיך להביט אחריהן, גם כשהחזיקו
ידיים.
אצל יפית לא היה איש שיפריע להן, אביה עזב את הבית לפני מספר
שנים ועבר לגור עם מזכירתו היפיפייה. יפית נשארה עם אמה, אם כי
ליבה היה עם אביה שהיה גבר גבוהה ונאה. ממנו ירשה יפית כל את
הגנים הנכונים. מאז נפרדו, חשה קנאה לזוגתו החדשה שהייתה קרובה
לה בגילה והן מצאו את עצמן בתחרות על תשומת לבו.
ללא ספק נמשכה לדנה, היא לא נתנה לעצמה דין וחשבון אם זו
סטייה, או סטירת לחי לאביה, היא פשוט אהבה להתפנק, וליטופיה של
דנה ריגשו אותה.
"אמי תחזור רק בשבע," הסבירה לדנה.
מיד כשהגיעו מלאה דנה את האמבטיה -  בביתה הייתה מקלחת בלבד -
התפשטה ונכנסה למים הקרים, אחרי רגע הצטרפה אליה יפית.
"הסתכלי," אמרה לה דנה, "התחילו לצמוח לך ציצים, ואני שטוחת
חזה."
"גם אני לא משופעת," השיבה לה באהדה, "ככה אני אוהבת אותך."
דנה סיבנה את יפית וגם והיא החזירה לה פינוק, כשלטפה את שדיה
של דנה הזדקרו הפטמות הקטנות והשדיים השטוחים השתדלו לבלוט מעל
השטח, אצל יפית ללא ספק "הייתה צמיחה". גם התחילו לראות אצלה
סימנים לשער ערווה, חום ומתולתל. אצל דנה היה שיער בלונדיני,
מעין פלומה. יפית סיבנה לה את המפשעה מתעכבת מעל הנרתיק,  הן
לִימדו זו את זו מה הן הנקודות הרגישות בגופן, והתענגו זמן
ארוך, שחלף בן רגע. צעדים נשמעו בשביל המרוצף המוביל מהכניסה
לדלת הבית.
"מהר!" אמרה יפית, "זה הזמן שאימי חוזרת מהמשמרת." יפית התעטפה
בחלוק רחצה ויצאה לאט-לאט, בינתיים התנגבה דנה ולבשה במהירות
את מכנסי החאקי הקצרים וחולצת הטריקו שלה, התיישבה ליד שולחן
הכתיבה הורידה מהמדף שמעליו ספר מקרי.
יפית זיהתה את עודד מבעד לעינית  ופתחה את הדלת, ריח שערן
הרטוב של הבנות הכה בפניו, ופטמה חצופה הציצה מבעד לחלוק הרחצה
של יפית... לרגע ניסה לתאר לעצמו איך נראתה יפית מתחת לחלוק.
אבל קריאתה של דנה, "הי עודד," מהחדר השני קטעה את הרהוריו.
"בנות," קרא בקול מוגזם, "בואו לסרט." יפית התלבשה בחפזה,
התיזה מעט בושם מאחורי אוזניה. דנה ועודד צעדו יד ביד, ויפית
לקחה את ידו השנייה. לאחר כמה מטרים רצתה לדבר עם דנה, ולכן
עברה לצידה.

הסרט עסק במשולש רומנטי, שתי בנות ובן, שנתקעו על אי בודד.
הילד בן החמש-עשרה ביישן, ללא כל ניסיון מיני, אף ללא ידע
מסודר, מעבר לחוברות זימה. ושתי הבנות מנסות לפתות אותו למרות
שנמשכות בחזקה זו לזו. הפיתרון בסרט, כמו תמיד: אוניה מקרית
שעוברת מצילה אותם מהאי ומעצמם.
אחרי הסרט מצאו את עצמם על ספסל בגן העיר החשוך מתווכחים: "לא
יתכן סוף טוב," אומר עודד כמעט בלחישה, מחבק את שתיהן, " ג'והן
מעדיף את קרוליין,  אבל אינו יכול לוותר על מלכודות הדבש
שטומנת לו ג'יני."
"הם אינם צריכים לקבל אחריות לתוכניותיהן הרצחניות," הסבירה
דנה, "הציוויליזציה היא הפיתרון הגואל. המתח שביין האפשרי
והמותר,  מאפשר חברה אנושית."  
כאילו מבלי משים פרמה ידו של עודד את שרוך הנוער העובד בחולצה
של יפית, הוא החדיר את ידו וליטף את המשטח החלק שמעל שדיה.
יפית נאנחה בשקט ועברה בה צמרמורת. על ברכיה שכבה דנה, מביטה
לשמיים הזרועים בכוכבים. דנה התהפכה והחלה מלקקת את שוקיה של
יפית, היא עזרה לה להוריד במקצת את המכנסיים הקצרים האופנתיים,
וגם את התחתונים השמרניים. לשונה של דנה גיששה ומצאה את
'הדובדבן' שמעל הנרתיק...
"מה אנחנו עושים?" נזעקה דנה. "מה שהטבע אומר לנו," ענתה יפית
וגררה אותה בחזרה אליה. עודד החדיר את ידו השנייה לצווארון
החולצה של דנה וליטף את גבה.
ההורמונים של שלושתם הגיעו לרמת שיא. עודד אסף את ידיו וקם
מהספסל. להבטיח שלא יתלכלך וילכלך, התחבא מאחרי העץ לרגע
והתפרק שם, בהתזה עזה.
דנה לא הרפתה עד שנעתקה נשימתה של יפית, ואז יצאה מליבה אנחה
כבדה, לפני שחזרה לנשום, נשימה כבדה ועמוקה.
עודד חזר מרוקן וחולמני, דנה התקילה אותו ברגליה וכשנפל טיפסה
מעליו, עודד הנרגש הפך אותה, "היזהר," אמרה לו, "בעדינות, אני
בתולה."
"גם אני," לחש עודד, "חיכיתי לך."
הוא ניסה לכוון לנרתיק, ושהצליח להרגיש את הפתח, פרצה דנה
בבכי. "תפסיק, זה כואב נורא." הוא נרתע וניסה שנית, "תפסיק!"
אמרתי לך, המיאוס נשמע מקולה, "שום בן לא יכנס לשם, ובטח לא
אתה!" לא הייתה לה סיבה להעליב את עודד, היא עודדה אותו לכך.
תמיד נראה לה האקט המיני, מגעיל ודוחה. הצינור המגוחך המכוער
שתלוי לו במרכזו של שק אשכים בלתי סימטריים, נראה לה כבדיחה של
הטבע, ויחסי מין עבורה היו דבר שבקדושה.
שקט השתרר, יפית הביטה לכיוון השני כדי לא להביך אותם, זה היה
כאילו נקלעה למריבה משפחתית. עודד פרץ בבכי, נדמה היה לו שאין
טעם בחייו, שתמיד היו מכווני דנה, מאז הגן, הבצק, הנשיקה,
הריקודים. הוא ממש הוחתם עליה. אבל מעבר לכך, הופיעה פתאום
אותה דנה קטנה רעה, עקשנית, ואנוכית ללא גבול. העולם נע סביבה
ובשבילה. עודד היה אבוד צריך היה להתמודד עם מצב שמעולם לא חלם
עליו. בטוח היה שעם השנים יחסי הכוחות ביניהם התאזנו, ובבת אחת
נטלה דנה שוב את שרביט השליטה, יכול היה לציית לה או... להיפרד
ממנה. זו הייתה החלטה קשה להחריד, להיכנע, להפוך לעבד, או
לברוח... ויפית...מעולם לא חישבה חשבונות, תמיד החיים זרמו
בכיוון שלה, או אולי זרמה בכיוון שלהם, היא היית טובת לב, סמל
הטוב והחמלה, עברה לצידו של עודד והצמידה לחזה את פניו הרטובות
מדמעות. הריח שלה היה מנחם ומסעיר, ואז החדיר ידו מתחת
לחולצתה, פתח את אבזם החזיה וליטף את גופה ונשק לה. "בוא,"
אמרה לו בקול שדנה תשמע, "בוא עזוב את הכלבה השוטה הזו."
הם קמו מהדשא מנקים זו את בגדיו של זה ולהפך. ועשו דרכם,
לאט-לאט, לעבר היציאה.  

ה. התאהבות
זו הייתה תקופת בחינות, עודד ויפית למדו ביחד והרבו להיפגש,
דנה למדה בכיתה מקבילה, המשיכה להתעלם מהם, אבל הייתה אכולת
געגועים. "למי אני מתגעגעת?" חזרה ושאלה את עצמה, "לעודד או
ליפית?" קשה היה לה להחליט. מינית גופו של עודד דחה אותה, רק
העלתה בדמיונה את איזור החלציים שלו, עם השק הגרוטסקי
והצינורית חסרת הפרופורציה, ומיד שנאה כל דבר שקשור למין. הכול
נראה לה בהמי כל-כך, "כל מגע בין גבר לאישה," כתבה ביומנה,
"הוא אקט של אלימות, כל מגע מיני הוא אונס. איך זה קשור לרגש
האצילי שאני מרגישה לעודד? חברות, מסירות נפש, מה לזה ולתקיעת
הצינור המפריש את רעלי הגוף לגופי שלי. איך זה קשור לאהבה?
חיילים המנצחים בקרב, מאז ומעולם, אנסו את הנשים, הילדות
והילדים של האויב. כנקמה, מתוך שנאה והשפלה. גבר כובש אישה,
אפילו הטרמינולוגיה מלחמתית, הוא שונא, כועס מתעלל, לא מסוגל
לאהוב אותה, רק להשפיל אותה ולזלזל בה. מה לא בסדר עם האנשים
האחרים, שהם לא רואים דבר כל כך בסיסי וגלוי?"  מעולם לא עלה
בדעתה, שאולי הבעיה אצלה. דנה ניסתה להירגע, כדי שתצליח לחשוב
בחדות ובבהירות המאפיינים אותה, ואז המשיכה לכתוב ביומנה:
"כשאני מלטפת את יפית, או היא מלטפת אותי, היחסים הדדיים. אני
מלקקת לה את "מתג הגוף" והיא מחזירה לי ליטוף, אני מביאה אותה
לאורגזמה, ששום חדירה לא תצליח לעשות, וזאת מתוך אהבה טהורה,
לעשות לה טוב, ואז היא גומלת לי. בדרכה שלה. כהכרת תודה ברכות
ואהבה אין סופית. אין ביחסים אלה שום אנלוגיה למלחמה, אין
כובשת ואין נכבשת, רק שתי נפשות אוהבות ידידות, המתקשרות
באמצעות החושים כולם, לראות, להריח, לגעת בגוף ובנפש, לטעום,
להתאחד, נפשות תאומות."
רחמים עצמיים וחוסר פעולה לא היו מתכונותיה המובהקות של דנה:
"אני חייבת לפעול," אמרה, היא שקעה במחשבות, העבירה לנגד עיניה
תסריטים שונים, שפסלה מיד כלא מעשיים, "סיעור מוחות, אני צריכה
עכשיו, עם מי? מי יסכים? מי מתאים?... ידעתי כל הזמן..."

עודד עזר ליפית ועודד אותה לקראת הבחינה במתמטיקה. היא נזהרה
לא להסגיר את העובדה שאין לה יותר בעיה במקצוע זה, הספיקו לה
שתי פגישות עם רמי, המצטיין בכיתה, לפתור את הפלונטר שהיה לה
בראש, והכול נראה לה לפתע מובן ופשוט להפליא. בעצם יכולה הייתה
לעזור לעודד לפתור בעיות בהם התקשה הוא, אולם נזהרה שלא לפגוע
באגו שלו, שהושפל תמיד בחברתה של דנה. אולי חששה לעורר את
קנאתו בגלל המפגשים שלה עם רמי שאהבתו ליפית ידועה הייתה לכול.
כשנזכרה במגע המרפרף של רמי, כאילו באקראי, כשישבו זה לצד זה,
והוא בחוסר שקט חכך את מרפקו בשלה,  עברה בה צמרמורת ולחייה
להטו.
היא הרשתה לעצמה לוותר לעודד בויכוחים והחלטות, כדי לתקן את
החורים שייצרה דנה בביטחון העצמי שלו. הוא הרגיש כמוביל, לא
צריך היה לוותר על רצונו כדי להשביע את רצונה, להפך היא זו
שהסכימה בהתלהבות לכול הצעה שלו. היה ניגוד קיצוני בין רכותה
של יפית לקשיחותה של דנה. כשחיבק אותה התרפקה על כתפו, תחושתו
הייתה שהיא חומר ביד היוצר, עם דנה היה הוא החומר.  ביחסיו עם
יפית לא העז להרחיק לכת מעבר לחיבוקים ונשיקות, למרות שבטוח
היה שלא תמנע ממנו דבר. ואילו יפית, בחוכמתה הרבה, ידעה לשים
לו גבולות מבלי שירגיש ומבלי שייעלב. שניהם נזהרו לא להזכיר את
דנה, היא הייתה בבחינת טאבו. למרות ההקלה שחש עודד כאשר נדמה
היה לו שהשתחרר מצוותות האחיזה של דנה, החל מתגעגע, בעיקר
לכושר השיחה שלה, ההחלטיות בה דברה, היא ידעה מה, איפה ואיך,
בכל נושא שבעולם, ומי שאינו קונטרול-פריק ואין לו בעיות אגו
מיוחדות, מרגיש נוח להיות מנוהל. יחד עם זה קל מאוד להתמכר
לתחושה שאתה המוביל ובת הזוג נסמכת עליך. יפית נסמכה עליו,
נראה לו שמוכנה היא להפקיד את עצמה בידיו ללא תנאי, היא שדרה
חולשה וקל היה להיות האביר המושיט לה יד. בערב אחד מרבים ישבו
חבוקים ושתקו, עודד נשק לה בתשוקה, או אולי בתשוקה מזויפת, היא
פיהקה והוא הרגיש משועמם ומלאכותי. ואז הבין שמשהו אינו תקין,
בעומק נפשו ידע שהוא מתגעגע להצלפות הלשון של דנה ולמשחקי
השליטה, להפתעות, לחוסר היציבות, לקצת הרפתקה: "גם את חושבת
עליה, נכון?"
-"עזוב שטויות, טוב לי בלעדיה, אני רק מצטערת שבזמן שאתה
מתמזמז איתי אתה חושב על דנה." בעומק לבה הבינה אותו, רעיון
הלך והתארגן במוחה, הערפל התפזר לרגע: "אתה לימדת אותי טריגו?
אז אני סוף-סוף מבינה," אמרה בהתלהבות, "אנחנו משולש ישר
זווית, היא היתר, אתה הסינוס, ואני הקוּסינוס. רק בנוכחותה יש
לנו קיום."
"זה לזה אנחנו רק טנגנס." המשיך עודד את הרעיון, וזה כנראה לא
מספיק."
הוא חיבק אותה חיבוק אחרון, חיבוק של פרידה,כזה, חזק אבל חטוף
ונשק לה על המצח...

ו': פגישה יזומה
"אני טובה במזימות," כך במילים אלה חשבה דנה לעצמה. אכן היא
ידעה להשפיע על אנשים, לעשות עליהם מניפולציה. גם לא הייתה לה
בעיה מוסרית בקשר לכך: "אם הם מספיק טיפשים, אז מגיע להם."
"אבא," צעקה מעבר לדלת, "אני יוצאת!" נטלה את ז'קט הפליז מעל
הקולב, והשחילה ברישול את ידיה לשרוולים, לא ישרה את הצווארון
שחציו התקפל פנימה.
"לאן את רצה? מהזמן שאימא הלכה, הפכת ציפור דרור," רטן אביה,
אבל שמח שהילדה מתחילה להתאושש, "איפה תהיי?"
- "אצל רמי, אין להם טלפון."
- "בסדר, אל תחזרי מאוחר."
עד עתה לא הייתה מודעת לזמן, היא למדה שעות רבות, והרגישה
שבאמת התעמקה והבינה את החומר. עיניה צרבו, אבל, כאילו ללא
סיבה מיוחדת, היחסים עם עודד ויפית הפסיקו להטריד אותה. היא
הייתה בדרכה לפגוש את רמי, שתמיד אהבה לשוחח וללבן דברים איתו.
נכון שגם הוא, כמו כולם חשב שהוא מאוהב ביפית, "אבל אני
בטוחה," חשבה בקול, "שאחרי שישמע איך הסתלקה עם עודד...
ונטיותיה הלסביות... לא את זה אסור לי להזכיר."
בחצר ביתו הביטה בשעון היד, ארבע וחצי אחרי הצהריים, עדין
מוקדם, ערב סתווי מעונן, חשוך למדי, חרכי התריס בחדרו צוירו
בפס של אור, הוקל לה. היא נקשה על התריס ולחשה: "רמי!  אחרי
רגע חזרה ולחשה בקול חזק יותר, "רמי!" הפעם נשמעה תכונה בחדר,
כיסא הוזז, התריס נפתח, רמי עמד בחלון, מואר מגבו, ונראה כמו
צל ענק. חצי גופו העליון עירום. קול ילדה נשמע מבפנים: "אני
הולכת, להתראות מחר."
"או קי," השיב לה אדיש, "להתראות."
- "אני באה, וצריכה לתפוס אותך על חם?"
- "לא, זה לא מה שאת חושבת, אני מלמד אותה מתמטיקה." התנצל
כאילו חייב לה משהו.
- "מתמטיקה במסגרת המורה העירום?!" עקצה אותו. משום מה חשה
קנאה, היא חיבבה אותו. "כשזה ליפית, אני מתרחקת, אבל... מי זאת
הפוסטמה?"
רמי הושיט לה יד ועזר לה לטפס על החלון: "את לא יכולה להיכנס
בדלת כמו כולם?"
- "אני לא כמו כולם!"
- "זה נכון, אני חייב להודות."
הוא הרגיש לא בנוח בחצי גוף עירום, גם נהיה קריר, "הרשי לי
ללבוש משהו." הוא עבר לחדר השני ולאחר רגע חזר מכפתר את
חולצתו, בדיוק כשדנה פשטה את הז'קט, "וואו נורא חם לי," אמרה,
בתנועת זרוע שגרמה לסוודר הגדול  מכפי מידתה, להשתלשל ולחשוף
כתף עגולה מושלמת, "לא בגלל זה באתי אליך," היא הדגישה את
דבריה בתנועת כתף מתגרה, "אני צריכה עצה, או סיעור מוחות."
,-  "בשמחה,"
-  "עודד לקח לי את יפית!"
-  "מה?" אמר בפליאה, "התכוונת, יפית לקחה לך את עודד."
-  "לומְשַנֶֶּה," אמרה במהירות, כאילו אינה מרוכזת, "שניהם
שלי, היחסים ביניהם חסרי משמעות כשאני לא חלק מהמשוואה."  
- "אכזבה," לגלג עליה, "ומה אני צריך להרגיש כשאת באה אלי..."
הוא ניסה לסדר את מחשבותיו, אבל היא הפריע לו, "ותופסת אותך
עירום?"
- "נגיד."
- "אתה לא חלק מהמשוואה."
- "לצערי לא, ברומנים תמיד יש משולש, מרובע זה כנראה יותר
מידי."
- "אבל ממרובע אפשר לעשות שני זוגות," אמרה באופן שהפתיע אותה
עצמה.
- "מה?" לבו התמלא תקווה, "מה? את ועודד, יפית ואני? למה? היא
אמרה משהו."
- "מחשבה של יֶקֶה," צחקה, "התכוונתי אני ויפית ו...אתה
ועודד."
- "לא יעזור לך," השיב בסרקזם, "גם אני לסבי. אבל אם זוממים
מזימות, אז ישנה דרך להחזיר אותם אליך... אבל אני לא מתכונן
לשתף פעולה, זה נגד האינטרסים שלי."
-  "ואם אני אעשה ככה," בתנועה בלתי נראית גרמה לסוודר לגלוש
על זרועה אל מתחת למרפק, הוא נשאר תלוי על הפטמה הזקורה,
"לעזאזל," אמר, והוריד את קצה הסוודר, חושף את השד כולו, נראה
לו שהשדיים שלו גדולים משלה, אבל שלה היו סקסיים בהרבה.  "אתה
לא אוהב אותי," אמרה כבדת נשימה,  משכה והעלתה את הסוודר
למקומו.
- "אולי, אבל אני 'חרמן-עשרה'," אמר והסמיק, וחוץ מזה אני
בתול."
- "גם אני, ואני די בטוחה שכך גם עודד ויפית... אלא אם כן הם
הספיקו להתייחד."
- "וואו, איזו לשון נקייה, מתייחדים?"
- "רק הפושטקים מזדיינים." ניכר היה בקולה הקושי להגיד מילה
זו, "אז איך אתה מחזיר אותם?"
- "זה פנטסטי מדי, את יודעת שאני מפליג בדמיוני למחוזות
רחוקים. וחוץ מזה לא סיכמנו מה התמורה."
"זה לא בגלל שסחטת אותי," אמרה התקרבה אליו בצעד מהיר, תפסה
את ראשו בידיה והצמידה את שפתיה לשלו, בנשיקה ארוכה. כאשר
נפרדו שפתותיהם כדי לשאוף אויר, הספיקה להגיד, "זה רק בגלל
שאני רוצה."
  הם המשיכו להתנשק וללטף זה את זה, רמי נעל את דלת החדר,
הפשיט אותה בעוד שפתותיהם צמודות."תחליט," זרקה לו אתה מנשק
אותי או מפשיט אותי?"
- "שניהם," אמר, "וגם מתפשט." הלץ שבו התעורר, בעוד כולו רועד
מהתרגשות אמר: "מי יתנני תמנון."
היא פרצה בצחוק, הרחיקה אותו, כדי שלא תיחנק, הוא ניסה להחזיר
לידיו את השליטה במצב, אבל איחר את הרגע. היא בביישנות השחילה
את ידיה דרך מחשוף הסוודר, תיקנה את חולצתו ורכסה את הכפתורים.
הרימה את המכנסיים ששכבו מבוישים על רצפת החדר. הביטה בו
בזלזול: "תמיד אתם עם החניתות הטיפשיות האלה שלכם. תמיד יוצאים
למלחמה, לכבוש! מה עם לאהוב?"
רמי הביט למטה וידע בדיוק איך זה נראה, בביישנות התרחק ממנה
והתיישב על הספה. "למה זה ככה אצלי? למה תמיד אני מקלקל הכול?"
חשב, ונתקף ברחמים עצמיים. הדמעות מאיימות לפרוץ בכל רגע
מעייניו. היה קשה לה לראות אותו בצערו התיישבה לידו משכה את
ראשו אליה, ואז קרא דרור לדמעותיו. הוא בכה ללא קול, אולם תוך
זמן קצר נרטב הסוודר ונדבק לגופה. היא אמצה אותו אליה, "זה לא
אתה," מנסה לנחם אותו, "אני יודעת, היה לי כבר דבר כזה, אני רק
תמהה אם לסביות מרגישות צורך להיות אימהות? כי אני מתה לאמץ
אותך." הוא הרים את ראשו בפליאה, גם עיניה דמעו. היא נשקה
לעיניו, ומחתה בידיה את לחייו הרטובות. קרן אור תועה ציירה על
קיר החדר מעגל מדויק בצבע ארגמן . רמי מיהר לפתוח את תריס
החלון הוונציאני, שקיעה מרהיבה במיוחד הציפה אותם באור אדום
שלא מהעולם הזה, ואז שקעה השמש באופק. שר-הלילה נתן את האות
והמקהלה פרצה בשיר: כלב נבח אצל השכנים, תרנגול שאיבד את שעונו
קרא בקול, הצפרדע בשלולית ליד הברז השמיעה קולות קרקור קורעי
לב, מגוחכים בפאתוס המוגזם שלהם, צרצרים ומשאבת פרדס מרגיעה
קליקפּה... קליקפּה... הם ישבו חבוקים ומכורבלים זה בזה דוממים
בניסיון לא לנדף את קסם הרגע. לא להיפרד כדי לא להעליב זה את
זה בחוסר סבלנות. ידיה רדומות ומעקצצות, וראשו ספון בין שדיה
הקטנטנים, שרירי הצוואר שלו תפוסים וכואבים...
והיו יושבים כך עד קץ הימים, אלמלי רשרוש מפתח בדלת-הכניסה
שאילץ אותם להינתק במהירות, לכפתר כפתורים, ולרכוס רוכסנים...
הדלת הקדמית חרקה... "רמי, אתה בבית?" עבר זמן מה והוא אינו
מצליח ללכוד את קולו שאבד אי שם בהתרגשות, דנה התאוששה ראשונה,
"אימא של רמי," פנתה אליה, אולי לא ידעה את שמה, או נראתה לה
פנייה בשם פרטי לבלתי מנומסת, "אנחנו פה בחדר, רמי כבר יוצא."

"אל תפריעו לעצמכם ילדים, הכול בסדר." הרגיעה אותם מעבר לדלת,
"תשתו כוס תה?"  
"כן תודה," השיבה. רמי נעץ בה מבט מבודח: "אימא שלי אוהבת
שקוראים לה בשמה; 'חווה' וחוץ מזה מה בדיוק את זוממת?" היא
חייכה, וגם הוא, היא צחקה קלות וגם הוא, היא פרצה בצחוק פראי
מטלטל, וגם הוא, מחזיק את הבטן מרוב צחוק. "די," ביקש ממנה,
והיא רק הביטה בו ומיד פרצה בגל צחוק חדש, "וואו, איזה
טיימינג," הם לא יכלו להפסיק את התקף הצחוק. כשיצאו מהחדר
למטבח שניהם דמעו, ולא ידעו אם מעצב או מצחוק.
הם ישבו זה ליד זה בצפיפות, ליד שולחן האוכל הקטנטן במטבח.
זרועותיהם נוגעות זו בזו, רמי החליף כמה מילות נימוס עם אימו,
היא הביטה בהם, וחייכה בנחת. כשהגישה להם את כוסות התה המהביל,
התיישבה גם היא לשולחן ושאלה בנימוס: "אתם משתמשים באמצעי
מניעה?" הם הביטו בה, לאחר מכן זה בזה, ושוב פרצו בצחוק בלתי
נשלט. דנה בין פרצי הצחוק אמרה בקושי: "חווה, אנחנו לא... זה."

- "לא?" התפלאה זו, "או כמה חבל."
היא שאלה לשלומו של אביה שהתאלמן זה מכבר, ודנה הייתה נחמדה
ואמרה, אולי הגיע הזמן שיכיר מישהי, ואז חשה את המרפק של
רמי... היא הפסיקה לרגע את שטף הדיבור, הסתכלה עליו ואמרה:
"רמי, אתה ממזר רציני." מיד חזרה והתנצלה על הלשון הלא נקייה,
אבל חווה חייכה אליה בהבנה, "לא תאמין," לחשה לרמי באוזן, "כל
שצריך זה רק לנשוף קצת בגחלת..."  

ז': מזימות
כבר למחרת ניסתה דנה להיפגש עם יפית, וזו ניסתה להתחמק משיחה,
"אני מתגעגעת," אמרה בפשטות, "לא אפריע לכם, אני אוהבת את
שניכם."
"אנחנו די עסוקים עכשיו, את יודעת בגרות ריאלית זה מסובך
יותר," ניסתה ללגלג על דנה שהצטיינה בלשון ואומנות. דנה חייכה
לעצמה, היא ידעה שגם במתמטיקה היא טובה מהם, אלא שניסתה לא
לעורר פרובוקציה.
"החברה זקוקה גם ללשונאים ואומנים, שלא כולם יגדלו רובוטים
מתוכנתים." לא ויתרה על העקיצה.
"טוב, ניצחת," נגשה והעניקה לה חיבוק חם, "לא הפסקנו לדבר
עליך."
עודד הצטרף אליהם בחשש, אולם מיד הרגיש שהאווירה טובה. הם
נדברו להיפגש בערב אצלו.
כשנכנסה דנה לחדרו של עודד הופתעה למצוא על הקיר ממול לכניסה,
תלויים זה לצד זה, פוסטרים בגודל טבעי, של תינוקת עירומה, ילדה
בגיל העשרה בגינס קרוע וסנדלים מאובקות, דוגמנית בלבוש צנוע,
אישה מבוגרת בלבוש תחתון, זקנה עירומה  ואז שלד.
"איך אתה קורא לזה?" שאלה זעופה.
"חץ הזמן. לפני שתגידי משהו," התנצל, "אני לומד ביולוגיה."  
דנה הנהנה בהבנה, אבל תמהה וכעסה על שהוריד את הציור שנתנה לו
ליום ההולדת.
"זו אותה אישה, זהו הסדר ההגיוני," אמרה מהורהרת, "הסוף בלתי
נמנע. מעניין אם אפשר לזהות את היופי הנדיר שלה בשלב האחרון."
דנה נשקה לעודד, הוא חיבק אותה, יפית חבקה אותם מבחוץ. ואז
נלחצה יפית לעודד, ודנה רק חייכה בעורמה. "אמרתי לך רמי," לחשה
לעצמה, "אמרתי לך, שניהם שלי."
"אני מנסה להתקבל לרפואה, בירושלים," אמר עודד לדנה, "יפית
יודעת את זה מזמן."  
היא עזבה אותו לרגע ונלחצה ליפית שאמצה מחברת לליבה, "מה את
כותבת?"
- "זה סוד".
- "בין חברות אין סודות."
- "טוב, מנסה לכתוב מחזה."
- "ספרי לי."
- "זה סיפור על אהבת נעורים בין שתי חברות, שמתקלקלת כאשר הן
מתאהבות באותו הבחור. עד שמחליטות לחלוק אותו ביניהן."
- "זה מסתדר?"
- "אני עוד לא יודעת, לא הגעתי לסוף."
"יפית," פנתה אליה ברכות, "אימא שלך פנויה. בימים אלה."
- "את מכירה אותה, תמיד מחוזרת ומפלרטטת, אחר כך אנחנו צוחקות
ביחד על תכונותיהם של המחזרים. כנראה שקשה למצוא תחליף לאבא
שלי, הוא חתיך ומעניין, משכמו ומעלה."
- "מישהו ביקש ממני לסדר לו פגישה עם אימא שלך."
- "תגידי לו שיעמוד בתור." היא לא הופתעה, גם ממנה ביקשו כל
מיני גברים גרושים, אלמנים, וסתם הרפתקנים.
- "טוב, זה לא סתם מישהו, זה אבא שלי."
- "דנה השתגעת? ואם הם יריבו, מה שקורה תמיד בין בני-זוג, אז
אנחנו נצטרך לבחור צד, וזה עלול להיות לא אותו הצד. לא מספיק
שאנחנו חולקים את עודד, את רוצה שנחלוק הורים?!"
"לא את עודד אני חולקת," הסבירה לה דנה, "אלא אותך."

..."שלום דנה," קראה אימא של יפית, כשפתחה את הדלת, "יפית
יצאה עם עודד לפני מספר דקות, את יכולה עוד להשיג אותם."
"רחל, אני לא באתי אליה," אמרה דנה בביטחון עצמי רב, כדרכה.
"אני רוצה לבקש ממך להיפגש עם החניכים שלי בנוער העובד, אנחנו
דנים בחלוצים ובראשית הישוב."
"את טועה," הצטנעה רחל, "מה לי ולחלוציות. אני תמיד הייתי
המפונקת של השכבה." היא היססה לרגע, ממתינה להפצרות של דנה,
וכשאלה לא באו, חייכה במבוכה ואמרה: "טוב, אני... אני אספר להם
כמה אנקדוטות." היא חשבה לרגע ואמרה: "למה שלא תזמיני את יוסף
אבא שלך, הוא באמת היה חלוץ, וכבר מספיק זמן הוא מתאבל. את
יודעת, גם אני אהבתי מאוד את אימא שלך. לאה ואני התחרינו על
ליבו של יוסף, והיא זכתה בו, אבל לא הפסדתי הרבה, כי בדיוק ג'ו
היגיע, והוא היה נאה ואלגנטי, כל הבנות השתגעו אחריו, ואני
הייתי פגועה בגלל האהבה הנכזבת לאבא שלך..." היא הביטה בדנה
לוודא שאינה פוגעת בה, או אולי מספרת דברים אסורים שדנה לא
מודעת להם. אבל דנה הנהנה בראשה כמבקשת ממנה להמשיך, "אז...
כשהבנות הקיפו את ג'ו אני פרשתי, ואז הוא רדף אחרי ושאל למה
אני מתבודדת, סיפרתי לו והוא ניחם אותי... משהו כמו ארבעים
שנה. ורק לפני שנה הוא החליט שאני כבר מנוחמת ושהוא צריך לנחם
את, ה...מזכירה בוולקני, חמוטל המיוחמת, או המחורמנת." למרות
הציניות, דמעות עמדו בעיניה של רחל, ודנה מיהרה לחבק אותה
וללטף את גבה בעדינות רבה.
"זה בסדר," אמרה מנערת מעליה את ידה של דנה, "רק חולשה של רגע,
הייתי יכולה להיות האימא שלך... "
- "את יכולה גם להתגאות ביפית, כולם מאוהבים בה,"
- "כן, היא באמת יפהפייה, ממש כמו האבא שלה. לפעמים אני משתגעת
מקנאה, היופי שלי מתקמט והולך ושלה רק פורח."
"סליחה רחל," אמרה דנה לפתע, "אני ממהרת, מסרי דרישת שלום לזוג
המלכותי, אז מחר בחמש וחצי, בסניף, את יודעת, ליד היקב."
רחל הנהנה. דנה פנתה לצאת, וכשידה על  ידית הדלת, הסתובבה
ואמרה: "תודה רבה לך, אולי גם אבא יבוא." ויצאה בסערה. רחל
מלמלה לעצמה: "תמיד חייבת להגיד את המילה האחרונה, ממש כמו
יוסף." עיניה ברקו מהתרגשות ומהדמעות האצורות בהן.
בחוץ היה כבר חושך מוחלט, דנה חשבה בכוונה מיוחדת, פונה לעמוד
החשמל שלידה ולפנס הרחוב הכבוי, ואמרה בלבה: "הידלק!" ומיד
נדלק הפנס ואיתו שורת הרחוב כולה. היא התייחסה לכוח זה כמובן
מאליו, תמיד ידעה להכפיף עצמים ואנשים למרותה.
כשחזרה לבדה, לא היה אביה בבית. על השולחן במטבח היה מונח פתק
מקופל לארבע, היא פתחה, הביטה בו לרגע, וחיוך רחב התפשט על
פניה: "אפילו לא הספקתי לנשוף בגחלת," אמרה בקול לחבר דמיוני,
"הא מה אתה אומר?"

ח': החיים על פי דנה
מאז המפגש בסניף הנוער העובד ואולי יום לפני כן, בילה יוסף את
רוב זמנו בחברתה של רחל. תחילה העלו זיכרונות, ורחל מחתה דמעה
כשסיפרה על ליבה השבור, למשך יום אחד, עד שג'ו, ריפא אותו
באורח פלא, אבל נשאר איתה למשך ארבעים שנה, עד שהילדים גדלו -
ליפית הייתה אחות גדולה בשנתיים, שעזבה את הבית זמן קצר לפני
שג'ו עשה זאת, ועברה לקיבוץ בצפון.
לאחר מכן סיפר יוסף איך התאהב בלאה, שהייתה יפה צעירה ואוהבת
חיים, בעוד רחל הייתה תמיד רצינית, וכל כך פוליטית ומפונקת.
אבל רק כיום הוא מבין שצדקה תמיד, שטענה שסטלין עוד יתגלה
כרב-טבחים. וכך הם הפליגו בזיכרונות שלא היו כל כך ארוכים אבל
אינטנסיביים. ולאט לאט זחלה ידו הממזרית של יוסף ונגעה מבלי
משים בידה, וזו לא נרתעה. אז הביט בעיניה ומבט עצוב ובוהה,
ביקש את סליחתה, אבל החיים קצרים, ואין הרבה זמן לחיזורים
רומנטיים. אז אם היא מסכימה ואם חוזה השכירות שלה במקרה עומד
לפוג, תוכל לקחת שני שליש מדמי המפתח, ולעבור לדירת השיכון
שלו, שני חדרים והול, וחצר נאה עם עצי פרי, וגם הבנות הרי
חברות נורא טובות ויוכלו לחלוק חדר. ובכסף שתגבה מדמי המפתח,
יוכלו לבנות מחסן קטן שישמש כסטודיו של דנה, ותהייה בו פינה עם
שולחן כתיבה ושתי מגירות, בשביל יפית, בו תוכל לכתוב את
סיפוריה ומחזותיה. שאיש עד היום לא קרא:  "אולי עודד," הוסיפה
רחל, "אבל אני בספק. כי היא מאוד פתוחה אלי ומספרת לי ה-כול."

וכך ללא מאמץ גדול העניינים החלו לזוז מעצמם לכיוונה של דנה,
שלא הפסיקה לפנטז על יפית, והסתבר שעודד לא נמשך כלל ליפית
היפה והנשית ומפנטז רק על דנה הטום-בוי, ההחלטית, והרודנית,
שאומרת לו מה לעשות ומה לא לעשות.
הכול סוכם, יוסף ורחל הסתובבו יד ביד בנמל תל-אביב, הביתנים
והרציפים. מסביב רעשו המנופים ובנוסף להם, צעקות הסברים:
"וירה! מיינה! טומבה! " ועוד כל מיני קריאות בלתי מובנות. הם
ניגשו לאחד שנראה כמו מנהל עבודה הוא עמד עם לוח קליפ וסטופר
בראשו. "הוי מנשה!" התלהבה רחל, "מה אתה עושב פה?" הוא לא השיב
על השאלה רק נאנח עמוקות, ופנה ליוסף "אתה הייתה זה?"
"לא," תיקנה אותו, "מנשה, מה קרה לך? אמרתי לך שזה בגלל ג'ו,"
"ג'ו, חה חה," צחקק, "ג'ו בתחת שלי, יאנקאלע פרוינד!"
"טוב," הסכימה בלי קושי, "סוף-סוף, אני ויוסף ביחד... מי היה
מאמין. תגיד מנשה,"  החליפה נושא, "איפה מוכרים ליפטים?" מנשה
הצטרף אליהם ותוך רבע שעה קנו ליפט בעשרים לירות, ועוד חמש
לירות שילמו עבור הסעה והעמדה בחצר.
לא יותר משבועיים ימים עברו מאז החליטה דנה לשדך בין אביה
ורחל, אימא של יפית, ורחל בישרה בחיל ורעדה לבִּתהּ הענוגה,
שהחליטה לעבור לגור עם  יוסף בשיכון. להפתעתה יפית שמחה לסידור
החדש, "אז יהיה לי חדר נפרד?" שאלה. אבל היא ידעה כבר את
התשובה, עקבות המגיה השחורה של דנה בצבצו מכל עבר. "לא... אבל
..." החלה רחל בהיסוס, "אימא אני יודעת," הקדימה אותה, "אני
ודנה נישן ביחד." היא לא התנגדה כי לא היה טעם, כְּשָׁפֵיהָ של
דנה היו חזקים מידי, והיא אהבה את הרעיון.

דנה המתינה לעודד ויפית שיסיימו את מבחן הבגרות במתמטיקה, הם
יצאו יחדיו מהכיתה מחייכים. "נו חברה," תקפה אותם יפית, "אל
תוציאו לי את הנשמה."
עודד לקח את ידה של יפית הניח על כתפה של דנה, חיבק את שתיהן
ואמר: "היה קל, לא יפית?"
"אני מצפה למאה." השיבה להם. הם צעדו מבלי דעת לביתה של דנה,
הופתעו למצוא צריפון ניצב על בלוקים בחצר הבית, נראה כמעט כמו
בית בובות. "וואו, אמרה דנה בהפתעה, "כבר זה קרה."
"מה?, ידעת מזה?" שאלה יפית.
"לא," אמרה בבטחה, "רק הבעתי משאלה."
עודד התערב ביראה והתפעלות: "את יודעת שאת מכשפה?"  
יפית צחקה בקול, "עודד, תפסיק, אתה מפחיד אותי. אני לא מאמינה
במכשפות, וגם אתה לא."
"יפית," פקדה דנה, "דברי בשם עצמך."
החבורה העליזה נדמה, אף אחד לא צחק יותר. הם עמדו שותקים רגע
ממושך, דנה שברה את השתיקה: "בואו ניכנס, זה לא עשוי מסוכריות,
אני מקווה." הדלת נראתה חדשה, נדף ממנה ריח של עץ שזה עתה
הקציעו אותו. ברבע העליון של הדלת הייתה משובצת זכוכית מט, דנה
לחצה על ידית הדלת, ולהפתעתה התגלה חדרון גדול למדי, שטוף אור,
בעיקר מחלון קטן ששובץ בקיר הדרומי. בפינה אחת עמד שולחן
הכתיבה של יפית וארון המגרות שלה, וממול קרוב לדלת עמד כן
הציור של דנה, עליו הציור של אימהּ, ולידו ארונית הצבעים. כל
המכחולים הישנים והיבשים, מיכלי טרפנטין, ושתי פלטות שכבו
בצורה מסודרת במיכל פלסטי.
"אבא שלך ואימא שלי עבדו קשה כדי שנרגיש טוב עם זה?" אמרה יפית
בציניות. "ואנחנו בכלל לא מתנגדות," השלימה דנה את הסיפור.

ט': מפתח למנעול
נראה היה שהכול רגוע, במשך מספר ימים ולילות רחל ויוסף התייחדו
בחדרם, יצאו לצרכניה לקניות מוצרים בסיסיים, לפעמים יצאו
לקולנוע. ל'קפה  שלווה' שליד בית הקולנוע, לא הסכים להיכנס
למרות הפצרותיה של רחל; "זה בשביל בורגנים או בטלנים," היה
אומר.
רחל ניסתה לבשל מרק בצל שיוסף כל כך אהב, אבל תחת ידיה הפך זה
לנוזל עכור, שטעמו כטעם ביוב מפולפל.
"זה מה שאישך הקודם אכל כל הימים?" שאל.
"ג'ו?, חה, חה, חה לא," השיבה, "הוא הרבה לצאת לסעודות עבודה,
ואם אירח, היה מביא איתו הביתה מבשלת צעירה, מעולם לא כעס על
שאני לא בשלנית."
"אני מבין אותו," מלמל לעצמו.

בחדר הבנות ישנה יפית על המיטה העליונה הראשית ודנה הוציאה
בכל ערב את מיטתה שמתחת, פתחה את רגלי המיטה, והצמידה אותה
למיטתה של יפית. מנעול הדלת תפוס היה בשכבות של צבע ישן, וכן
לא היה מפתח בחור המנעול. "הורי," הסבירה דנה ליפית, "מעולם לא
נעלו את הדלת, אם כי לא פעם אחת תפסנו אותם - אחותי ואני -
מתייחדים. מחר בערב אשכנע את רמי לבוא לכאן. אם תרשי לי, אני
אגיד שאת ביקשת, הוא רק שומע את שמך וקורית לו... מהפכה נפשית
וגופנית." יפית הסמיקה, "למה את צוחקת עלי?" שאלה יפית נעלבת.

- "כלל וכלל לא, אני אולי אפילו מקנאה, הוא כזה נחמד, אבל מה
לעשות את בהרבה יותר יפה ומושכת." פניה של יפית להטו אף
יותר...

רמי שמח לבוא לבקר את הבנות, בטיפשותו האמין שיפית יזמה את זה,
אם כי ברור היה שכל מה שנעשה ביניהן הוכתב על ידי דנה. הוא
הגיע חמוש בפטישון קטן, מברג ומפתח משויף שפותח מנעול של כל
דלת סטנדרטית. הוא עבד, והבנות צחקקו והתלחשו ביניהן. הוא גרד
במברג את שכבות הצבע מהבריח התפוס, דפק עליו מספר דפיקות
מדודות, הכניס את המפתח למנעול הדלת, סובב והבריח זז. "דנה את
מוכנה להכין לכולנו קפה, כדי לחגוג את במפתח החדש?" קרץ לה.
דנה יצאה, רועד מהתרגשות נעל רמי את דלת החדר. ניגש ליפית,
שרעדה אף היא, הוא ליטף את לחיה, ואת שפתיה באצבעות ידיו.
העולם סבב סביבו...

ריח חריף העיר אותו, הוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה הקרה, דנה
נועצת מבט מרוכז אל תוך עיניו, "בסדר," אמרה כאילו המשיכה שיחה
מפעם. "איפה יפית?" הצליח ללחוש בקושי... מה שחש באותו רגע
אינו ניתן לתיאור מילולי. עולמו התערפל, לחיו צרבה ולאחר רגע
גם לחיו השנייה... עד שקלט, שדנה סוטרת לו פעם מיימין ופעם
משמאל וממשיכה כך למרות שהכרתו מבולבלת... לבסוף תפס את ידה
לפני שנחתה בפעם המי יודע כמה על לחיו... מתנשם ובוכה הצליח
להגיד, "דנה מה קרה לך?"
"מנוול!" אמרה, והכניסה לו אגרוף ישר באף. אפו דימם, ואז פרצה
היא בבכי, ידיה המלוכלכות בדמו שמוטות לצידי גופה...
רמי תפס מגבת שהייתה זרוקה על הספה בחדר - יפית לא נראתה בשום
מקום - חסם במגבת את אפו המדמם ויצא מהחדר בבושת פנים ובצליעה
קלה.  

י': סדקים ראשונים
השקט, השלוה וההרמוניה המדומה, לא המשיכו זמן רב. רחל לא רגילה
הייתה לזלזול מצד בן זוגה, אפילו ג'ו שבגד בה תמיד, התייחס
אליה בכבוד, נהג להזיז באופן טקסי את הכסא שלה לפני שהתיישבו
לשולחן, הזדרז תמיד לפתוח לפניה דלתות, התייעץ איתה בכול,
אפילו בענייני אהובותיו  -  כך יכול היה ליטול את העוקץ אם
תתפוס אותו בקלקלתו - לעומת זאת יוסף לא בגד בה, אבל זלזל
באינטליגנציה שלה, לא רק בשלה, בנשים כולן. ואז ישבו ערב אחד
והוציאו את הנשמה איש לרעהו. כן, גם רחל ידעה 'להתייבץ' '.
"יוסף," פנתה אליו ביוזמתה, "תגיד, כשאתה תמות," ולעצמה
מִלמלה: "במהרה-בימינו-אמן,  אני יורשת אותך, כידועה בציבור
שלך?"
יוסף הביט בה באירוניה: "לא רחל, יש לי בנות וכתבתי צוואה
לזכותן."
- "מה? יפית לא מקבלת כלום? אתה מטורף, אם כך אני עוזבת
אותך."
- "נו,באמת, רחל, לאן את יכולה ללכת? וחוץ מזה הבנות שלך
יורשות את ג'ו."
רחל הרהרה לרגע במצבה, ונזכרה שהשקיע בעסקת האיחוד עם יוסף את
כל דמי המפתח, אלף חמש מאות לירות: "הוא בודאי יחזיר לי את
הכסף, אם אני עוזבת, לא יפה לשאול אותו, זה גם מובן מאליו.
ואני עדין לא מוכנה לעשות את זה, הבנות מסתדרות כל כך יפה."

עודד עבר לירושלים, אומנם לא התחילו ממש לימודי הרפואה, אבל
בטוח היה בציוניו הטובים בביולוגיה וכימיה אורגנית, אם כי שמע
מסטודנטים אחרים שבני רופאים מעודפים. הוא בילה שעות בספריה
מנסה להתכונן לבחינות הקונקורס. בינתיים הצליח לקבל חדר
במעונות הסטודנטים, ממכסת מיעוטי ההכנסה. בן זוגו לחדר היה בנו
של רופא עיניים מפורסם בירושלים. אבל היה צנוע ונעים הליכות.

בסופי שבוע הרשה לעצמו עודד לחזור למרכז הארץ באוטובוס, למרות
שההוצאה הקשתה על איזונו התקציבי. שלא כמו סטודנטים אחרים, היה
מודע היטב לתקציב, וחישב כל אגורה: מחיר האוטובוס לסטודנט הלוך
ושוב, כוסה על ידי הכביסה והכלכלה שחסך בבית. כשיצאו לסרט,
הבנות שילמו עבור עצמן, והוא כג'נטלמן קנה פופקורן לכולם. אביו
תמיד נתן לו דמי כיס מוגדלים, כדי שלא יראה קמצן בעיני הבנות.
באולם החשוך, בנישה מוסתרת שנקראה "תוספת" ישבו שלושתם. עודד
באמצע, דנה מימינו ויפית משמאלו. שתי ידיו חובקות את הבנות
היפות והסקסיות. מידי פעם הגניבה דנה נשיקה ליפית ולעודד, והוא
ליטף את סף החזיה של יפית - דנה הייתה נגד 'מיתקן העינויים
הזה' -  והתגרה עד כדי... כמעט. כשיצאו מהסרט - וכנראה לא היו
עוברים מבחן בקשר לתוכנו - נכנסו לגן העיר ותפסו בו פינה
חשוכה.
"את רוצה לספר לו על רמי?" שאלה דנה כאילו בתמימות.
- "ספרי לו, אם את רוצה?"
"טוב, אז רמי בא לבקר, נעל את הדלת וניסה לאנוס את יפית," יפית
נדהמה מההגזמה הנוראית של הסיפור עד כי כך שלא הפסיקה אותה,
"אז אני באתי והרבצתי לו מכות רצח. השלימה דנה את הסיפור."
"איזו הגזמה!" אמרה יפית נרגשת, "ככה זה היה; דנה יצאה במיוחד
כדי להשאיר אותי עם רמי... הוא ליטף לי את הלחי והתעלף, לא
יודעת למה, ואז פתחתי את הדלת, דנה נכנסה נתנה לו להריח
אמוניאק, שהיה של אימא שלה, הוא התעורר וכששכב חסר אונים על
הרצפה, נכנסה לאמוק, הכתה אותו, בעטה בו והכניסה לו בוקס לאף
והוא ברח מהחדר מדמם ומושפל. אני לא גאה בעניין הזה ואני חושבת
שאנחנו צריכות להתנצל."
"תתנצלי את! נקודה." סיימה את השיחה בנושא הנידון.
"וזה בדיוק מה שאעשה," התריסה יפית, "לא הכול את מנהלת כאן.
אולי בכלל אהבתי את ליטופיו של רמי. אני רוצה שתביני, יתכן
שעודד שלך..." היססה לרגע, פחדה לשבור את הכלים, "אני לא! אני
לא... בשבילי את רק אישה שמתחרה איתי על חסדיו של עודד ו..."
יפית צעקה ממש, "אני מפנה לך את הדרך!" ויפית לא צעקה מעולם
לפני כן.  היא קמה והתרחקה במהירות, עודד ניסה לרוץ אחריה,
אולם דנה תפסה את ידו, "אל תלך, תישאר אתי," טמנה את ראשה
בבגדיו, ופרצה בבכי. הוא חיבק אותה וליטף את ראשה כאילו הייתה
גור כלבים. "אני רו...צה," גיהקה והמשיכה. "אתה אוהב אותי?"
עודד נדהם, הוא הנהן, "לצערי, דבר טוב לא יצא מזה."
"בוא נתחתן בקיץ הבא," אמרה בוכייה.
"את מטורפת, את לא נמשכת אלי, בעצמך הסברת לי שאת לסבית,
מאוהבת ביפית. את מנסה לשגע אותי?"
"אני אשתנה," קולה התייצב כאילו לא בכתה כלל, "הזמנתי תור אצל
סקסולוג."
"דנה שמעי אותי, ללא ציניות בבקשה הפעם  אני רציני כמו...קבר."
הם שניהם פרצו בצחוק, הוא ניסה להחזיר את השיחה לתלם.
"ברצינות," אמר, משהו בקול שלו שכנע אותה להפסיק לצחוק, איזשהו
פחד קדמון עטף אותה. " לא," אמרה בקול רועד, "אתה לא תעשה את
זה, אני אשמור עליך, ואם תעשה את זה... אני אמות אתך."
עודד שתק, בליבו חשב, היא מכשפה, לא אמרתי כלום, היא מכשפה.
הוא נסגר בתוך עצמו הרגיש את התקף החרדה הולך ומתרחש, כמו אז
שכשלו ביחסי המין. "פעם סיפרתי לך שאהבתי את חייקה, אהבה
נכזבת..." היא הנהנה לו דומעת, ניסתה לחסום את פיו בנשיקה, איך
הוא יודע? רק שלא יגיד, הוא הפנה את פניו ממנה, "לא הכול אפשר
לפתור בנשיקה... למחרת היא מתה, תאונת דרכים... בשוויץ." דנה
הורידה את ראשה לא יכולה הייתה להביט בעיניו,"זה היה בלונדון,
נהיגה בצד שמאל... ואתה חושב שזה לא מענה אותי, איפה שאני
נוגעת מתים. המוות מלווה אותי. לכול מקום... אבל אתה לא תעשה
את זה, שמעת?" יבבה, "אתה לא ..."

י"א: התפוררות
כשנפרדה יפית מדנה ועודד, התהלכה כעוסה עצובה ומהורהרת. לא היה
לה מושג מה השעה. ברחוב הראשי התהלכו קבוצות של נערים וקבוצות
של נערות, כאילו מחפשים הם אלה את אלה.  "הי יפיפייה," צעק לה
מישהו, וכעסה עבר, "אולי אתה יודע מה השעה?" שאלה אותו, אני
מצטער, אין לי מושג , אבל החברה עודדו אותו, ושאל בהתרגשות:
"אצלי או אצלך?" היא הסמיקה וניסתה להתרחק מהם. היא הלכה ללא
מטרה ו'הכנופיה', חמישה צעירים נחמדים, בעקבותיה. היא קבלה
החלטה וסטתה לביתו של רמי, כשנכנסה לחצר הבית הם ויתרו, כנראה
חשבו שהיא גרה שם. התריס בחדרו היה מואר. יפית לא חששה מרמי
וגם כשנעל את החדר, לא ראתה בכך איום, היא הכירה ברגישותו הרבה
רק חששה שתאלץ לסרב לו והוא יפגע. היא נקשה בתריס ולחשה את
שמו, שמעה שהופתע, "גשי לדלת אני פותח, הורי ישנים." הוא פינה
לה במחווה מוגזמת את הדלת כדי שלא תצטרך להתחכך בו. "אתה כל כך
פוחד לגעת בי?" שאלה נעלבת. הוא לא השיב,  רק כיוון אותה
למטבח, הציע לה קפה. ליבו פעם כמטורף, צריך היה להילחם עם החיה
שבו, "אחרי המכות של דנה..." הוא לא גמר את המשפט.
- "זה היה נורא מצידה, לא הבנתי מאין זה בא לה." ניסתה יפית
להרגיע אותו, "אני באתי להתנצל."
-  "אני חייב להתוודות..."
- "אני מבקשת שלא תעשה את זה, עוד לא, אני לא מוכנה לבחינה
הזאת."
- "גם אני לא."
- "רק אל תתעלף לי." אמרה בדאגה אמתית.
רמי התקפל לתוך הקונכייה שלו, הם שתקו שעה ארוכה, ואז שאלה:
"מה השעה?" חששה לרגע שזה יתפרש לא כפשוטו. אבל רמי רק הביט
בשעון היד ואמר: "אחת עשרה ורבע. את רוצה שאני אלווה אותך
הביתה." ובלבו חשב, למה אני כזה מטומטם?
יפית לחשה, "כן, רק אם אתה רוצה, אני לא פוחדת ללכת לבד."
רמי השאיר פתק להורים: יצאתי לשעה אחזור בהקדם." תחילה שתקו
ואז החל רמי לדבר על בדידותו, את המילה אהבה לא העז להגיד, אף
כי תלויה הייתה באוויר. יפית הזדהתה איתו, לבה התמלא חמלה,
רצתה לחבק אותו אבל חששה שזה יגרור חיבוקים ונשיקות  ומי יודע
מה עוד. לבסוף סיפרה לו, ולא בטוחה הייתה שזו אמת, שאינם
יכולים להתקרב כי אימא שלה לא מאושרת ולוחצת שהם יצטרפו לקיבוץ
של אחותה. רמי בכה, למורת רוחו, ויפית נגבה לו את הדמעות. "אל
תדאג," אמרה, "נתכתב, ואתה תבוא לבקר, בצפון או אני במושבה."
הבוקר החל להחוויר. הם דברו כל הלילה, רמי רצה לפחות לנשקה
לפרידה, אבל הרגיש מרוט ואולי גם מסריח מעישון, והוא כל כך פחד
שיגעיל אותה... לבסוף לחצו ידיים. לפני שנפרדו, נתנה לו ממחטה
שלה, מעומלנת ומבושמת בריחה המיוחד. הוא הסניף את ריחה מלא
הריאות "דיזדמונה," לחש. הסב פניו והחל להתרחק. לרגע הסתובב
וראה את יפית מביטה אחריו.

יוסף לא הסכים לשנות את הצוואה לטובת רחל, והיא טענה שרק בגלל
זה השקיע בזוגיות את דמי המפתח שגבתה. "זה היה ההסכם, הסכמים
יש לכבד."
יוסף לעומת זאת הסביר שרכוש שצבר עם אשתו לא יתכן ויצא
מהמשפחה. ואלף חמש מאות של דמי המפתח, הוצאו על סידור הסטודיו.
"מה פתאום!" צעקה רחל, הליפט עלה רק עשרים לירות. ועוד חמש לקח
הנגר, שעשה את הדלת והחלון. איפה כל האלף חמש מאות לירות?
- "אם אני אסכים להוריש לך את הכול, זה ברור שתקצרי את חיי,
כדי לסדר את יפית ולהדיח מהירושה את דנה, שצריכה להתחתן עם
עודד בעוד כמה שנים. ובעד האלף חמש מאות לירות שלך את גרה פה
כבר כמעט חצי שנה."
נראה שהחבילה התפרקה, רחל הסבירה ליוסף שמוטב לו להתייחס אליה
בכבוד. אחרי המריבה  יצאה מהחדר, "אני הולכת לישון עם הבנות."
צעקה, ופתחה את דלת החדר. תנור ספירלה דלק בחדר, והאיר הכול
באור עמום ומוזר, אור של גיהינום...
הבנות שכבו עירומות אחת בזרועות השנייה מחוץ לשמיכה, ולא היה
ספק במה שראתה. היא פרצה בצעקה היסטרית, וניסתה להפריד בין
השתיים, אבל אף שהתעוררו, דנה חיבקה את יפית בכוח כזה שלא ניתן
היה להפריד ביניהן. "כן רחל אנחנו לסביות, לא מוצא חן
בעינייך?" התחצפה דנה. יפית הייתה מבוהלת והצליחה להתפתל החוצה
מזרועותיה של דנה...
לבסוף, 'בגלל השעה המאוחרת כל כך' השתכנעה רחל לחזור למיטתו של
יוסף, אבל בתנאי שלא יגע בה, והוא, כג'נטלמן פולני, אמר: "לגעת
בך? אפילו לא במזלג."
כל אותו הלילה לא נרדמה, היא הריצה במוחה את סרט חייה, את
אהבותיה והרפתקאותיה. מידי פעם זלגו מעיניה דמעות של התרגשות,
של אושר ושל עצב, פה ושם העלו שפתיה חיוך נבוך. היא הניחה את
ידה על חזהו של יוסף, והוא עטף אותה בזרועותיו.
לילה טוב.

י"ב: ריקושטים
כולם התנהלו כאילו מהלכים על אבק שרפה, נחוץ רק ניצוץ שיגרום
לפיצוץ. רחל חששה לשלומה של יפית שחוותה באינטנסיביות תמורות
משמעותיות בחייה; הפרידה של הוריה, האישה החדשה שתפסה את מקום
אימה ובמידה רבה גם את מקומה שלה, היחסים השבירים עם עודד
ודנה, האיחוד התמוה משהו של אימה עם יוסף המחוספס, השוביניסט
והבור. רחל דאגה בעיקר שדנה תדביק את יפית באהבת נשים. היא
עצמה התנסתה באהבה כזו וזכרה את שברון הלב שעברה אז, את
הדיכאון והטיפול הנפשי שהזדקקה לו. למזלה היה ג'ו עדין נפש
ועזר לה להתגבר. פרידה מגבר אהוב קשה מאוד, פרידה של אישה
מאישה אהובה בלתי אפשרית, זה סוף העולם. ומי יתמוך ביפית כאשר
זה יקרה?  עודד? שהוא עצמו עבד נרצע של דנה. אני חייבת לסיים
את היחסים האלה מה שיותר מהר, יתכן שזה כבר מאוחר. במחשבה זו
המתינה רחל ליפית, וכאשר חזרה הביתה ודנה לא הייתה לצידה, תפסה
אותה לשיחה:
- "החלטתי שנעזוב את הבית הזה," זרקה לעברה ללא כל הכנה, "זה
לא בית בריא, אַת ועודד שמאוהב בדנה, שמאוהבת בך..."
- "אַת יכולה להמשיך," השיבה לה בציניות, "שמאוהבת בדנה.
שאוהבת את עצמה יותר מכל. אני הלכתי איתך, אחרי כל קפריזה שלך.
אַת הבאת את האסון הזה עלינו, יכולת להישאר עם אבא, ראי איזה
בעל נפלא הוא לחמוטל. רק את לא יכולת יותר..."
- "הבנתי, והצדק איתך, לא הייתי צריכה לזרוק עליך את החיים
הדפוקים שלי." קולה רעד מזעם, "אבל זה מה שיש, אני מנסה למנוע
ממך שברון לב שאני יודעת מה הוא."
- "בולשיט! אני יכולה לצאת מהמערכת המשולשת והמעוותת הזאת,
לאמתו של דבר כבר יצאתי," היא חייכה לעצמה, באיזו קלות אני
מאלתרת, למדתי משהו מהמכשפה, "רמי מאוהב בי! הוא יעזור לי לצאת
מזה."
- "אני יודעת שהוא מאוהב בך," חייכה בסיפוק, "כל המושבה יודעת.
בואי נברח מכל זה, מחר, אפילו היום אם נספיק, דיברתי עם מירי,
הם נורא רוצים אותנו בקבוצה. את עוד מעט הולכת לצבא, בכל מקרה
לא תהי בבית, אבל שיהיה לך לפחות מקום לחזור אליו בחופשות."
יפית העבירה נגד עיניה את האפשרויות: לצאת עם רמי?... זה
טירוף, לא אצליח להתנתק מדנה, עודד שלה ללא ספק, אני לא!
- "מחר!" פקדה על אימה, "אני יוצאת העירה לטלפן למירי, ולהזמין
טקסי. את בינתיים דברי עם יוסף, עם דנה לא צריך." יפית לא
הכירה את עצמה, היא ההססנית, הפסיבית, שמחכה שיעשו בשבילה, כדי
שלא תצטרך לקבל החלטות, היא הפכה את עורה, ידעה בדיוק מה תעשה
ומה יהיה הצעד הבא. "אימא," פנתה אליה לפני שיצאה, "הכסף לא
חשוב, בקיבוץ כולם שווים."

את הצעקות של יוסף ניתן היה לשמוע עד קצה הרחוב. רחל לחשה
ושיחקה את תפקיד הקורבן התמים, כפי שידעה לעשות תמיד; לחשה את
דבריה בארסיות, שישמע הוא אבל לא השכנים.
- "אתה, יוסף היישר והנדיב, שבגלל תכונה זו, שאין לך, אהבנו
אותך, אתה מתגלה קמצן ורמאי."
- "ואת שידעת תמיד לנצל את הסקסאפיל... כמו... " הוא חשש להגיד
זונה, "את... נפקנית שכמוך, איזו דוגמא את נותנת לביתך."
- "ואתה? אתה מדבר? צדקן יפה נפש מזויף, גידלת בת מכשפה
ולסבית, שמפתה את יפית."
- "מכשפה ולסבית..." זה מה ששמעה דנה שישבה בוכייה בליפט, ליד
כן הציור, מנסה לתפוס את המשבר במכחולה. זה היה מעל לכוחותיה,
רועדת ובוכייה נכנסה הביתה, הם לא חשו בנכחותה.
-"סתמו!" צעקה בכל כוחה, "סתמו ת'פה רגע. אתם יכולים להישאר.
רחל, הוא לא יחזיר לך את האלף חמש מאות. הוא קמצן. אני עוזבת
את הבית מחר. וכ ו ל כ ם יכולים לנשק לי בתחת!"
דנה יצאה בסערה, הלכה במהירות לטלפון הציבורי שבשדרה, שלשלה
אסימון חייגה: "מעונות? את עודד מרפואה..." שמעה את קולות
המסדרון, טריקת דלתות, מים יורדים, הטלפון היה כנראה קרוב
לשירותים, צעדים מתקרבים, וקולו של עודד נשמע צרוד משהו.
- "הלואו," הממושך והאופייני כל כך לעודד, "הי במה זכיתי?"
- "זכיתָ, יה ממזר, זכיתָ, מה רוחב המיטה שלך?"

י"ג: בעיר ובכפר
לקראת בואה של דנה, עזב עודד את המעונות, ושכר דירה בטווח
הליכה מהאוניברסיטה. לא ברור היה לו איך ישלם את דמי השכירות.
אבל דנה אמרה לו לא לדאוג, אז הוא לא דאג.
היא חקרה את אביה, בדבר קרן ללימודים על-תיכוניים, של פועלי
בניין. והוא שחשש לעורר את חמתה שנית, הבטיח לה שישחרר לה את
הכסף בכל עת שתצטרך. "בן כה וכה," אמר בצער, "בעוד חודשיים
ימלאו לך שמונה עשרה, ואז את יכולה למשוך את הכסף בעצמך."
בחריצות הלכה ופתחה חשבון בנק אישי, העבירה אליו את כספי הקרן,
והצטיידה בפנקס צ'קים.  לפתע הייתה "עשירה," אבל גם בה היה
משהו מקמצנותו של אביה, שכרה מוביל ועמדה איתו על המקח, ואז
רשמה לו צ'ק, בפעם ראשונה בחייה. לקראת צהרי יום שני, הגיע עם
המוביל לדירה ששכר עודד. הוא המתין לה והם פרקו את כן הציור,
את ארגז הצבעים והמכחולים. ואת המלתחה הגברית משהו, שכל כך
אופיינית לה, היא לא האמינה בשמלות וחצאיות. רק גמרו לפרוק,
מיד נגשה לעודד, שנראה מוטרד, נשקה לו קלות, "יהיה בסדר," אמרה
כדי לעודד אותו, "אני חוזרת עם הטנדר למושבה להיפרד מכולם,
אבוא מחר עם האוטובוס הראשון. יש לך מפתח נוסף?"
כשהגיע הביתה מצאה את אביה לבדו, ובמצב רוח ירוד. "אבא מה קרה,
איפה כולם?"
- "מי זה כולם?"
- "רחל ויפית."
- "רבנו והן עזבו בכעס."
- "אתה מכיר את רחל, היא לא תוותר לך על האלף חמש-מאות."
למחרת לא היה זכר לרחל ויפית. דנה לא חזרה לירושלים, לא יכולה
הייתה להשאיר את אביה לבדו. "עודד ודאי מודאג," בדירה ששכר לא
היה טלפון. דנה ממש כססה את ציפורניה, אבל אביה טען בעקשנות
שיסתדר יפה לבד, וגם השכנים הזמינו אותו לארוחת ערב, כך שבתום
שבוע עלתה על האוטובוס לירושלים. בשעת הצהרים טרחה כבר בדירה,
ניקתה שטפה כלים, אכלה לֶבֶּן שמצאה במקרר וסידרה את חפציה
האישיים במקום הריק בארון.

רחל ויפית התקשרו למזכירות הקיבוץ, וקבעו מפגש טלפוני עם מירי.
היא הסבירה להם, איך להגיע. הן באו ללא מטען "רק לביקור" אבל
מיד הוכנסו לסידור העבודה, רחל במכבסה ויפית בצאן.
שלומקה היה  רועה הצאן, רזה וצנום, עם עיניים חולמות. הם יצאו
למרעה ביחד, תחילה הביא לה זר חרציות, "לא רציתי לקטוף פרחים
מוגנים," הסביר. לאחר מכן קרא לה סונטה של פטררקה עם שינויים
קלים, בקול עמוק ורציני:

אֵין בְּלִבִּי שָׁלוֹם אַךְ אֵין לִבִּי נִלְחָם
בִּי פַּחַד גַּם תִּקְוָה, בִּי כְּפוֹר וְגַם שַׁלְהֶבֶת,
בְּקֹצֶר יָד אֶחְיֶה, אֶחְבֹּק זְרוֹעוֹת עוֹלָם.
וּמַרְקִיעָה נַפְשִׁי, וּבֶעָפָר שׁוֹכֶבֶת.

סָגַר עָלַי צִינוֹק, אַךְ הוּא רָחָב וָרָם,
אֵין שׁוֹמֵר עָלַי, אַךְ חֵרוּתִי כּוֹזֶבֶת,
וְאֵין מַתִּיר כְּבָלַי, וְאֵין אֲשֶׁר קוֹשְׁרָם.
לְאֵל הָאַהֲבָה אֲנִי בֶּן-זוּג וָעֶבֶד

אֶקְרָא לַאֲבָדּוֹן וְלִישׁוּעָה אוֹחִילָה,
אֵין פֶּה לִי וְאֶצְעַק, סֻמֵּאתִי וָאֵלֵךְ,
וְאֶת עַצְמִי אֶשְנָא אֹהַב אוֹתָךְ יָפִית,

וּבִצְחוֹקִי אֶדְמַע וּבְדִמְעָתִי אָגִילָה,
אֵין חֶפֶץ בְּחַיַּי, אֵין חֶפֶץ בְּמוֹתִי,
כָּל זֶה, יָפִית, בָּאַנִי בִּגְלָלֵךְ.

היא הסמיקה, ודחתה את חיזוריו, אבל בערב מצאה בו בן שיחה
מרתק, הוא קרא המון ספרים והרצה בפניה, מבלי שהבינה מילה, על
הקולוניאליזם האכזר, ועל ההבדל בין סוציאליזם, קומוניזם,
מרקסיזם וטרוצקיזם, הוא היה כל כך חכם, והיא בקושי שמעה על
סטלין ולנין, הוא כל כך רומנטי ונועז והיא תמימה מאוהבת בנערה
ששמה דנה.
זהו, באו לבקר ונשארו לתמיד. חפציהם הדלים שנשארו מאחור, הפכו
ללא רלוונטים, בקיבוץ היה הכול ולא היה שום דבר, מלבד
אידיאולוגיה והתלהבות נעורים. בערב נפגשו יפית ושלומקה במתבן,
הוא ניסה לנשק אותה, אבל היא לחשה בהתרגשות: "לא, לא, הבטחת!"
- "רק נשיקה, מנשיקה לא נכנסים להריון."
- "אמרתי לא, וזהו!"
אבל העלומים התלו בה ומצאה עצמה עירומה ומנושקת מכף רגל ועד
ראש. ואז היה קצת 'גועל נפש'... אבל שלומקה אמר שזה בסדר, והוא
יודע יותר טוב. היא צעקה שזה כואב והוא נרתע לרגע, לא יכול היה
להכאיב לה. אבל אז לצלילי האינטרנציונל ששרו בחדר האוכל, הפעיל
את כל כובד משקלו... יפית צווחה מכאב, וגל גדול של דמעות פרץ
מעיניה, הוא נסוג לפני שיהיה מאוחר, ופרק את מטענו על הקש. ואז
ניגב את דמעותיה, ולחש לה: "די, זהו, זה לא יכאב יותר." היא
דחתה אותו מעליה, התלבשה בחופזה ורצה לחדר, להמשיך לבכות. יותר
לא רצתה לפגוש את שלומקה, פתאום ראתה את כל הזיוף שברומנטיקה,
אהבה? רק כאב וגועל נפש. לא כך הייתה אהבתה עם דנה.
מאז שנאה את האינטרנציונל, מעולם לא שרה אותו, וששמעה אותו
הרגישה בחילה מוזרה, כאילו תקוע משהו בגרונה.
ועוד תמורה חלה בה, נהייתה מודעת לשדיה, והחלה ללבוש חזיות.
כל הקיבוץ היה שותף לקשר של יפית ושלומקה, וכאשר נמנעו מלשבת
ליד אותו שולחן בחדר האוכל, וישבו עצובים כל אחד בפינתו הוא,
הבינו שנפל דבר. האספה הכללית החליטה לא לטפל בינתיים בשיפוץ
חדר המשפחה שיועד להם, כי "חבל על הכסף, אולי לא יצא מזה שום
דבר." רחל ניסתה לחקור את יפית, אבל מכיוון שזו הגיבה באלם
מוחלט, המשיכה כמו לעצמה: "אשר יגורתי בא לי.  הלוואי שתמות,
הלסבית הזאת, יחד עם אביה הרמאי והקמצן."
- "אימא!" צעקה יפית, "הפסיקי לקלל, את לא מכשפה, היא כן!"
ראתה את הפליאה על פניה והמשיכה, "היא הטילה בי כישוף, אני לא
יכולה להתחבר עם שלומקה, היא תמיד נמצאת שם בינינו."
- "זה יעבור."
- "מתי?"
- "אחרי שתעשו... את זה בפעם הראשונה."  
- "את מתכוונת כשנתייחד?"
- "ככה קוראים לזה היום?"
- "ככה היא קוראת לזה. אז הוא כבר 'התייחד אותי', וזה גועל
נפש!"
למרות פתיחותה של רחל, שאיבדה את בתוליה בגיל צעיר הרבה יותר,
עלה בה הזעם: "אני אהרוג אותו!" צעקה.
"שש," היסתה אותה יפית, "כל הקיבוץ ישמע, הוא בחור טוב, אני
פגומה."

י"ד: גיוס
עודד ודנה עברו את הלילה ללא 'התייחדות' בעזרת חכמתה וכשפיה.
הם שוחחו על יפית, ועד כמה שניהם מתגעגעים אליה, עודד ניסה
להסביר: "אני מחבב מאוד את יפית אבל להתייחד אני  דווקא רוצה
איתך," וזה נשמע לו לפתע גס וישיר מידי, והיא עשתה פרצוף נעלב
ואף ששתקה, הוא שמע אותה חושבת: "אותי אתה צריך בתור זונה, ואת
יפית כחברה?" לבסוף נרדמו. כשהתעוררו השמש האירה אל תוך חלונם.
עודד קפץ מהמיטה, הביט בשעון היד, נגע בזרועה כדי להעירה: "יש
לי הרצאה מוקדמת חשובה מאוד, נתראה בצהריים." הוא התלבש בחפזה
נשק לה על הלחי ויצא בריצה. "אנחנו ממש כמו זוג אחרי ארבעים
שנה," חייכה לעצמה.
היא לקחה את הזמן שלה, צחצחה שיניים, למרות שלא הייתה
מהמקפידים, שיניה היו תמיד לבנות, ישרות, ובריאות, ירושה גנטית
מאביה. התלבשה בג'ינס חולצה וסוודר גדול מכפי מידתה. הביטה
בראי, ואהבה את מה שראתה, היא לא השתמשה בשום איפור, עורה היה
לבן וצח, שפתיה אדמדמות, לחייה ורודות מהקור הירושלמי, שערה
הקצר והבלונדיני השלים את המראה הנערי שכל כך ניסתה לשדר.
היא הלכה לתומה במורד הרחוב, מחפשת טלפון ציבורי. תוך כדי
הליכה הספיקה לקרוא את המודעות שדבוקות היו על קירות הבתים
ובחלונות הראווה של החנויות ובתי הקפה. משך את ליבה פלקט
צבעוני: מריונט דמוי ליצן, שחוטי ההפעלה שלו יורדים מהשמים
ובידיו מחזיק את חוטי ההפעלה של מריונט זהה אבל קטן וזה מחזיק
מריונט קטנטן... וכן הלאה. באותיות גרוטסקיות, ממש כמו
הליצנים, נכתב בטוש עבה: "בצלאל, ההרשמה מסתיימת היום." היא
בדקה היטב שהתאריך אומנם מעודכן ואין זו מודעה ישנה. רשמה את
הכתובת ורצה לשם. לקחה מהדלפק טופס הרשמה ומילאה אותו בכתב ידה
היפה והמסודר: העדפה ראשונה, ציור ולפי סדר, פיסול, גרפיקה
ועיצוב. בהתרגשות מסרה את הטופס למזכירה, שחייכה בלבביות,
ואמרה: "העדפה ראשונה נשים?"
- "אַת, מ'כְפַּת לך?"
- "כְפַּתְלי," חיקתה אותה, היא הושיטה לדנה יד רכה, ריחנית,
נקייה מטבעות צמידים ותכשיטים אחרים, "דליה," אמרה ברוך, "אולי
עוד נהיה חברות." היא הורתה בידה על הכיסא שלידה, דנה התיישבה,
"תמיד כדאי, שתהיה לי חברה במזכירות." אמרה, והתכוונה לכל
מילה. דליה צחקה במבוכה. כשחשה את כוחה המהפנט של חברתה החדשה,
נמחה החיוך מעל פניה.
- "רק כדי שלא תטעי," אמרה דנה, "אני גרה עם החבר שלי."
- "גם אני," השיבה בשלווה, "אני מציעה לך למלא בקשה למלגה, אלא
אם כן את בת של מיליונר או משהו, ועוד משהו, את לפני גיוס?"
דנה הנהנה, "יש אפשרות שתתגייסי למשטרה, במקום לצבא, אני עשיתי
את זה. את נראית עשר, הם מחפשים בנות למשמר הכנסת, וזה לא
מתנגש יותר מידי עם הלימודים."
דנה לא התפלאה, תמיד היה כך, לפני שהספיקה לחשוב על משהו, הכול
הסתדר מעצמו.
היא הודתה לדליה והם קבעו פגישה בערב בתחנת המשטרה שבקרבת
מקום. ורק אז נזכרה שלא התקשרה לאבא. על שולחן המזכירה היה
טלפון חדיש,  "אפשר לטלפּן?" דליה הנהנה,"לקו חייגי תשע."
בביתה שבמושבה לא היה טלפון, אביה חשב שזה אביזר יקר ובלתי
נחוץ: "אפשר תמיד ללכת מאה מטר עד הטלפון הציבורי, ואם יש משהו
דחוף, ואני לא יכול לחשוב על דבר כזה, מתקשרים לשכנה, לאורית,
והיא שמחה שאני בא לבקר." ואמנם אורית ענתה מיד: "אֶת יוסף? או
זו אַת, דנה? מה קורה?" דנה לא סבלה את הקול הצרחני, והיחנאי
שלה, אבל השתדלה להיות אדיבה: "אני רוצה לספר לו, ישר לאוזן...
אם אפשר?"
-  "נו טוב, הוא במקרה כאן אצלי." דנה הניחה את השפופרת
במקומה. דליה ראתה את הצל שעובר על פניה: "מה קרה?"
-  "הוא מסתדר בלעדי, הלוואי שימות, יימח-שמו."
דליה הביטה בפניה, לרגע בצבצה בם רשעות, היא נרתעה: " נדמה לי
שראיתי מכשפה," מלמלה לעצמה.
- "ראיתְ," אישרה, "בינתיים שלום ולהתראות בערב."

יפית קבלה את צו הגיוס, לאחר שטייל בכל הכתובות הקודמות שלה.
שכנים שהחזירו את המכתב לדואר מצאו לנכון להוסיף משהו משלהם:
"עזבה כתובת זו מאז אני בדיכאון, טל."
"יפית לא גרה כאן יותר, לב שבור." לזה צורף ציור של לב מפורק
לחתיכות ומדמם.  
"יפית עזבה ואני עצובה, מעריצה."
הגדיל לעשות מישהו ששינה את החותמת המשולשת של הדואר הצבאי,
ללב שחץ מפלח אותו. ייפית הראתה את המכתב לשלומקה. הוא, חייך
בעצב ואמר: "מסכנים, סובלים כמו מעמד הפועלים, ממש כמוני, אולי
יותר, אני לפחות רואה אותך, ואני גם יודע לתקן את זה."
- "איך?"
- "תראי."
אספת החברים קבעה, בניגוד להשקפת התנועה, שיפית לא תלך לצבא,
ולשם כך תינשא  לשלומקה ותישאר בקיבוץ, כי היא חיונית.
- "חיונית?" צעקה בזעם. "אני משובצת בדיר, אפילו יום אחד לא
עבדתי שם, אני בתקן של עוזרת רועה. ואני לא מסכימה יותר לעבוד
עם שלומקה, ובטח לא להתחתן איתו. עברו הזמנים שאספת חברים
קובעת בעניינים האלה. אני הולכת לשרת בצבא. מי יעצור בעדי?"
שקט השתרר, מעולם לא שמעו קודם את יפית צועקת. ואוי ואבוי אם
ישמעו במרכז התנועה שהאספה מנעה מחברה למלא את חובתה
למולדת...
כשהגיע יום הגיוס, אספה יפית כמה זוגות תחתונים, שתי חצאיות,
ושני זוגות מכנסיים. חולצת חקי ואת חולצת הנוער העובד עם השרוך
האדום, נס המרד, (הקיבוץ שייך לאנשי השרוך הלבן) היא לקחה גם
משחת שיניים 'שנהב', מברשת שיניים עייפה משהו, תעודת זהות,
תעודת לידה וכרטיס חיסונים. או... ושתי חזיות לבנות חדשות
שהפכו לאחרונה פריט חיוני בלבושה.
בערב נפרדה מאימה ואחותה, ומכמה ידידים קרובים. היא נמנעה
מלפגוש את שלומקה שהיה נרגן ויחנאי כמו זקני הקיבוץ. גם חששה
שינסה לנשק אותה. כשחזרה לצריף, ראתה את קופסת הטמפונים החדשה,
ונזכרה ששבוע כבר מאחר המחזור. הדבר הדאיג אותה. "רק זה חסר
לי, לחשה לעצמה."
היא התגייסה, השהות בבקו"ם הייתה קשה מנשוא; צריכה הייתה לחלוק
מגורים עם עוד  שלושים בנות. הרב"טית האחראית לביתן הייתה
לסבית וניסתה להתחכך בה בכל הזדמנות. יפית נרתעה והסבירה לה
שהיא לא בעניין הזה, ואז ניסתה להקשות עליה ככל שיכלה. שלחה
אותה לעבודות מגעילות כמו ניקוי שירותים ושטיפת כלים. למזלה
כבר למחרת הועברה לבה"ד שתיים עשרה, ומכיוון שהיה זה יום חמישי
יצאו כולן לחופש. היא לבשה את המדים שהיו גדולים מכפי מידתה,
אבל הסתדרה בעזרת חברותיה החדשות, שהצרו, הפשילו וקבעו בסיכות
מקומות קריטיים. היא קבלה דמי כיס, וביחד עם 'משכורתה'
מהקיבוץ, הרגישה כמעט קפיטליסטית. גם דאגו להסעות לערים
ראשיות. להפתעתה כשירדה בתחנה המרכזית, לא צריכה הייתה לבזבז
כסף כי שלומקה השפיע על נהג מיכלית החלב של תנובה, והוא המתין
לבואה. נכנסו שניהם לקבינה של המכלית הענקית. מרפקו של שלומקה
נלחץ לשלה, והיא התכווצה ככל שיכלה.
תחילה שתקו כולם, ואז בועז הנהג, חייך את חיוכו המפורסם, ושאל:
"נו יפית איך זה להיות בצבא שלנו?"
- "קטסטרופה," השיבה בצחוק, "עוד לא באנו כבר יצאנו לחופש."
- "נו מה פלא? בנות לא?"
- שלומקה חשב במרץ איך להרשים את יפית, לא היה לו מה להגיד. לא
יכול היה להשתפך בוידויי אהבה, סליחה וחרטה, לאוזני בועז הרכלן
הראשי של הקיבוצים בצפון. אז לחץ את מרפקו אליה, כאילו במקרה
אבל בכוונה ברורה,  עד שתקעה בו עיניים זועמות והוא התקפל.
הדבר לו נעלם מעיני הבלש של בועז: "הי," אמר, "היזהר שלא תיפול
החוצה, המנעול של הדלת קצת מקולקל."
כולם שמחו לראותה במדים, במתפרה התאימו לה את המדים במקצוענות.
שדיה תפחו קצת והיא שקלה, עם עליה להחליף את החזיות.
היה זה סוף שבוע עצוב ומתוח, יפית רבה עם, אימה  ועם אחותה, עם
שלומקה לא דברה כלל. והוא... נראה רע, לא נרדם בלילות, ובימים
כמעט שלא אכל, הוא הזניח את עצמו ונדף ממנו ריח דיר. כולם חששו
לשלמו. פַנְיָה האחות באה לשוחח איתה: "הוא מאוהב בך, והוא
בדיכאון, את חייבת לדבר איתו. הוא עלול עוד למות."
- "למה לכל הרוחות, איש לא דואג לי? את יודעת מה הוא עשה?" היא
חששה להגיד את המילים המפורשות, ופרצה בבכי.
- "עד כדי כך?" פניה חיבקה אותה, מבין היבבות הצליחה לשמוע:
"לא רציתי," היא השתנקה מבכי, "הוא הבטיח שיהיה בסדר. ועכשיו
מה יהיה?"
- "כלום," אמרה פניה, "בחודש הבא תתחתנו."

כשהגיעה חזרה למחנה, ביקשה לגשת למש"קית ת"ש  התוודתה בפניה
וזו הבטיחה לשחרר אותה בהקדם. היא התעודדה מעט. "אני גם לא
רוצה שתעשי אימונים," אמרה הת"שית, "לכי תעזרי בשקם."
מנהל השקם היה איש קבע מבוגר, שהתייחס לכל הבנות כאילו היו
בנותיו שלו. ביקש ממנה לעלות על המשאית שבחוץ, כי הם יוצאים
להביא אספקה.
היא ישבה מהורהרת בקצה ארגז המשאית. לפתע עצר לידה קומנדקר
בחריקת בלמים, והנהג קפץ ממנו בקלילות. בקושי הכירה אותו, היה
זה רמי מהמושבה, שכולם טענו שהוא מאוהב בה, מעולם לא התוודה
בפניה, רק נעץ בה מבטים כנועים ומתרפסים.
- "רמי, איזו הפתעה!" באמת שמחה לראותו, אולי בגלל קירבתו
לדנה...
- "איך את מסתדרת בצבא?"
- "לא מסתדרת, אני משתחררת, מתחתנת, בקיבוץ." לא האמינה באיזו
קלות יצאו המילים ממנה. רמי החוויר כאילו אזל כל הדם מפניו:
"מתחתנת," אמר נדהם, עיניו דמעו, קולו הצטרד, "מתחתנת..."
- "מה קרה לך?" שאלה בדאגה. הוא ניסה להתעשת, "זה כלום זה,
זה... מהשמש." ואז ראה שהוא עומד בצל המשאית. הוא נפנף בידו
תנועה של ביטול, חזר ברגליים רועדות לרכב, טיפס בקושי למושב
הנהג, הרכב השמיע חריקה נוראית לפני שזינק ממקומו. תוך מספר
שניות נעלם מעבר לעקומת הכביש.
אחרי רגע בא הבוס החדש שלה, סילק את הנהג ותפס את מקומו, בראשו
סימן לה להצטרף אליו לקבינה.
מספר דקות הרהרה ברמי, שנראה לה מוזר מאוד, ואז ניסה הבוס לחבק
אותה והיא סטרה לו על פניו. "אני מתחתנת, אידיוט!" התפרצה
עליו, "רק עכשיו אמללתי מישהו שאני מחבבת מאוד, ואתה דוחף
ידיים?"
- "לא, אני רק כמו אבא..." הוא השתתק כי הבין עד כמה הוא
פתטי.

רחל תפסה את שלומקה העצוב והמסריח בחדר האוכל. חיבקה אותו. "בן
שלי," היא אמרה ברכות, "רוץ עכשיו למקלחת, שטוף את עצמך מריחות
הדיר. שלא תבין לא נכון, אין לי דבר נגד עיסוקך, כל עיסוק מכבד
את בעליו, אבל הריח שלך מגרה אולי את העיזים, את יפית זה
יגעיל."
- "אוי, רחל, אני מבין את כוונתך הטובה, אבל  הריח מתאים לי,
אני טיפוס מגעיל. יפית צודקת. אולי בכלל אני אתאבד."
- "אוי, כמה שאתם הצעירים טיפשים, שלומקה, אתה צריך קודם
להוליד לי נכדים, לפני שתתאבד. אתה מתחתן אידיוט, יפית משתחררת
מהצבא."
זמן רב עמדו שניהם, רחל בחיוך מלאכותי קפוא, ושלומקה פרוע
שער, לא מגולח, שחור מרפש, ריחו הולך לפניו וראשו באדמה...
לפתע, כאילו נאור מחלום רע, התנער ושכבות של רפש ועגמת נפש
נשרו ממנו. הוא הסיר את בגדיו במקום בו עמדו וניצב עירום,
למרות האוויר הקר. כאצן שניתן לו אות הזינוק, רץ למקלחת
המשותפת.
"הי, ברוריה," צעק לחברה שהסתכלה עליו בהשתאות, "אני מתחתן!"
ברוריה נעצה מבט במבושיו: "כמה חבל, זה דווקא מוצא חן בעיני."

הם נרשמו לנישואים ברבנות, רק כדי לאפשר את שחרורה מצה"ל,
למורת רוחם של רוב החברים ובעיקר של הפוליטרוק, שערב קודם נשא
נאום חוצב להבות ומבריק - ששודר ברדיו - כנגד כפייה דתית.
אכן, הייתה חתונה סטנדרטית, קצת עצובה; עם רב, טבעת, כוס
וחותנת. שלומקה היה יתום, 'עולה חדש'.

כאן נניח לזוג הצעיר, לא ניכנס לפרטים כגון: כמה אושר
ורומנטיקה היו שם. ברור שהיו עוד ילדים, ורחל שבילתה את ימי
זקנתה, בקיבוץ, סנילית, בחברתה של מטפלת, בדמות מתנדבת
סקנדינבית, זכתה לביקורים קבועים של בנותיה, שהיו נאמנות לה,
הרבה יותר ממה שהייתה היא להן, ולביקורים תדירים של נכדיה.
שנים רבות עברו, יפית, כמו כולנו הזדקנה, ניסתה להראות מאושרת.
תמיד שמרה על גו זקוף וגאה. אבל מי שידע להסתכל, יכול היה
לראות משהו כבוי בעיניה. כמו רבים בדורנו ויתרה על הגשמה עצמית
למען האידיאל, שהתגלה כחלול, אכזר  ומנוגד לטבע האנושי. כל
שהוליד היה את שם הגנאי: "קומוניסט".
את דנה לא רצתה לפגוש יותר. אהבה גדולה שאכזבה, הופכת, בדרך
כלל, לשנאה תהומית.

ט"ו. חיים ומות בלשון וביד.
יוסף, האלמן העליז, בילה את רוב זמנו בביתה של אורית. "אם דנה
תתקשר, לפחות לא תצטרכי לקרוא לי." היה תירוצו הרשמי. לאמתו של
דבר חשב יותר על החיסכון במים וחשמל.
אורית הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה, שמנמנה ויצרית, הוא חשש
שליבו לא יעמוד בעומס, גם החל לסבול מחוסר שינה.
הוא ניסה להציע שבלילה ילך לישון בביתו, "דנה בטח לא תתקשר
בחצות." אבל אורית הסבירה לו שזו עסקת חבילה, ואין אפשרות לפרק
אותה לחלקים.

דנה לא התקשרה יותר לאביה, החליטה שכל מה שהשאירה מאחור לא
שווה הרהור שני. אבל למרות זאת הפעילה שורה של אנשים - ומי
כמוה ידע לארגן את זה - שביקרו ודיווחו לה.  
כמו המושבה, גם ירושלים נפלה בכשפיה. בבצלאל נחשבה למקורית,
ובעלת אינטליגנציה מיוחדת. במשמר הכנסת, סיימה את הקורס
בהצטיינות. עד מהרה מינו אותה לאחראית משמרת, דבר שאפשר לה זמן
פנוי רב. לכול מקום שהלכה נשאה איתה איתורית ומכשיר קשר. בדירה
התקינו טלפון, על חשבון המדינה. המדים האלגנטיים שנתפרו במיוחד
למידותיה, החמיאו לה עד כדי כך, שצולמה לשער של כל השבועונים
החשובים. "העולם הזה" היציע לה 'הון תועפות', אם תסכים להצטלם
בביקיני, תיירים עשירים הציעו לה נשואים. אבל היא סילקה את
כולם.
כאשר עודד פנוי היה מלימודים לרגע או שניים, יצאו, איך לא,
בשלושה, מצב מוכר לדנה ועודד ולא כל כך מוכר לדליה, אבל היא
מיהרה להתאים עצמה למצב החדש ונפרדה מבן זוגה. דנה פרחה יותר
מאי פעם: "היחסים בנינו הם פיתגוריים," אמרה באחת משיחות הנפש
הרבות שנהגו לנהל ביניהם, "עודד בריבוע, פלוס דליה בריבוע,
שווה דנה בריבוע." דליה לא הבינה איך יכולה הייתה כל כך הרבה
שנים לחיות חיים חסרי משמעות, ורק כאן במשולש הנדיר הצליחה
למצוא את המשמעות שחיפשה. הייתה זו תקופת אושר מטורף לשלושתם.
צעירים, מוכשרים, יפים ומטורפים, מה יכול להיות יותר טוב מזה.
את כל שנות הלימודים עברו יחד. ידועים היו כשלישייה של דנה, או
השלישייה המופקרת. אכלו ביחד כשזה התאפשר, בילו תמיד ביחד,
למדו יחד תוך הפריה הדדית, ולא אחת ישנו יחד, כן, גם
'היתייחדו' פה ושם, דנה ודליה, עודד ודליה ושלושתם, תוך כדי
ליטופים הדדיים ונשיקות לוהטות. היה זה משולש איתן, רק צלע
חלשה אחת הייתה בו, דנה-עודד. דנה ניסתה ככל יכולתה לא לשכב עם
עודד, והוא... כל שרצה זה את הבלתי אפשרי. כמובן היו גם
קונפליקטים, מריבות וקנאות. אבל האהבה שריחפה מעל כל זה חיפתה
ותיקנה הכול.

שנת הלימודים האחרונה של דנה ודליה בבצלאל. העבודה במשמר הכנסת
הפכה לשגרה אך גם התקרבה לסיומה. כאשר עברה הכנסת למשכנה החדש,
התחלף מפקד המשמר, והיחסים המשפחתיים שנוצרו שם התנפצו. המפקד
החדש דגל בשיטה של הפרד ומשול, הוא לא אהב את שתלטנותה חסרת
הסמכות של דנה. ומינה את 'פוסטמה אהובתו' למפקדת משמר. דנה
הייתה שבעת מלחמות, גם כְּשָׁפֵיהָ כבר לא כל כך עבדו, היא
התפטרה, אבל אצל דנה כמו אצל דנה הוצעה לה משרת אסיסטנט
בבצלאל. מיד לאחר החופש הגדול.
עודד היה בשליחות בז'נבה, דליה חזרה לבית הוריה. ירושלים נראתה
לדנה ריקה ומנוכרת.
בערב ניסתה לצייר בדידות, ניכור, פסימיות... כתמים אפורים
ושחורים השתלטו על הבד, לא יכולה הייתה למצוא גוף לרגשותיה,
היא לא אהבה אבסטרקט: "כמו שאי אפשר לכתוב רומן ללא גיבור, כך
אי אפשר לצייר ללא נושא." אבל הפעם חוסר הנושא, היה הנושא,
הריקנות הייתה הגיבורה... החושך הציף את החדר הקטן, והיא בזרמו
של נהר, שמלותיה הרחבות נפרשות במים וגורמות לה לצוף, זרם המים
הולך ומתחזק, היא נסחפת במהירות גוברת והולכת, ואז כפי שחששה,
היגיעה למפל, היא נופלת מגובה עצום, השמלה הרחבה הופכת למצנח,
שנקרע ברוח, והיא נופלת ונופלת, ומתעוררת בבעתה.
שוכבת ומנסה להירגע, הביטה בשעון הזוהר. שתיים ושלושים לפנות
בוקר. היא שוכבת ומקשיבה לשקט; צרצרים, מכונית חולפת, אזעקה של
מכונית רחוקה, גבר אומר משהו בקול ואישה מנסה להסות אותו:
"שקט, אנשים ישנים."
"כבר לא," השיבה לה כביכול, "אתם לא נותנים לישון." היא
הסתובבה על הצד בו היא נרדמת ודמיינה את יפית. היא נרגעה קצת,
וקורי השינה התחילו לעטוף אותה ולהפוך אותה לפקעת של מחשבות,
ציורים, צבעים, רעיונות שהופכים לגוונים, גווני גוונים. וכל
זאת ללא שימוש בגרס... כמעט התנתקה מהעולם, הרעש פסק, האור
נחלש ונעלם ו... צלצול הטלפון, קרע את הדממה, עודד, חשבה בשעה
כזאת, אולי הוא לא ישן? היא הרימה את השפופרת וקרבה אותה
לאוזן, היא שמעה נשימות עצבניות.    "דנה?" שאלה אישה היסטרית
מצד שני של הקו.
"כן, מי זאת, מה קרה?"  
"יוסף... הוא לא עונה לי."
"מי מדברת? הרגעי הוא ישן עמוק?"
"אורית מדברת, בואי מהר."
"הזמיני מגן-דוד."
דנה הזמינה מונית ספישל, תוך ארבעים וחמש דקות הייתה במושבה.
שני פרמדיקים הכניסו אלונקה ריקה לאמבולנס, איש שלישי, ניגש
אליה, - "אני ד"ר כץ. לפני חמש דקות חתמתי על תעודת הפטירה.
אנחנו נודיע לחברה קדישא, הם יתקשרו לקבוע את סדרי ההלוויה
וייקחו אותו מהבית, דנה את צריכה להיות חזקה."
"חזקה בתחת שלך," התפרצה על הרופא, "מאיפה אתה יודע את שמי?"
היא הביטה בו בתאורת המכונית, "שמוליק?"
"אני מצטער ניסיתי להציל אותו, נראה שהמוות היטיב עימו, הוא
מת מחייך."
"שמוליק, אני הרגתי אותו, קיללתי אותו וקללות שלי הורגות."
"דנה, אמונות טפלות לא מתאימות לך. נראה שמת בזמן זיון, חלומו
של כל גבר."
"שמוליק, באמת... איך אתה מדבר?! זה אבא שלי."
דנה ניסתה לחטוף כמה שעות שינה ממה שנשאר מהלילה, אבל לא
הצליחה להירדם.
שוב תצטרך לשבת שבעה. יבואו כל המכוערים עם הספרים הצהובים
והבלויים, והיא תחייך בעצב, תלחץ ידיים, ותשמע כמו בְּלוּפּ:
"משתתף בצערך. משתתף בצערך ... שת...ף   רך, ש ף ך, ועודד לא
יגאל אותי הפעם, אני לבד בזה... אני לבד."

אורית השתלטה על העניינים; קנתה עוגיות, העמידה מייחם קפה,
מיצים ובורקס. וכל עם ישראל ואשתו ביקרו, הצטערו, לחצו את ידה
של אורית כאילו הייתה היא האלמנה. דנה ויתרה לה, מי יודע אולי
באמת אהבה את יוסף?

דנה הסתגרה בליפט, לא ציירה רק הסניפה את ריח הצבעים ואת
אווירת היצירה. קול נקישות העיר אותה מנמנום קל. היא פתחה את
הדלת ונפלה ישר לזרועותיו של עודד.

ט"ז: מעגלים ואפילוג
למרות הנסיבות דנה לא התאבלה. כלומר היו שם כל סממני האבל,
הקדיש והתפילות לעילוי נשמתו, ישבו שבעה בפנים עצובות, אבל
בניגוד למות אימה, היה זה 'אבל לייט', או אולי דייאט?
עודד נשאר עם דנה. הם ישנו 'במיטה הזוגית' של ההורים, היה להם
חודש ימים להשלים פערים ולהתרגל לחיים משותפים אמיתיים, כמו...
קניות, בישול, אוכל, ספונג'ה, החלפת סדינים, כביסה, עבודה
בגינה. דנה ציירה ועודד למד.
אכן, גם אני הַמְּסַפֵּר, האמור 'לדעת כּל', סקרן להציץ לחדר
המיטות ולברר איך היו יחסי המין? האם עודד הסתפק בפינטוז
ואוננות או הצורך הגברי, הכול כך נואש, והאינפנטילי, לחדור דרך
ערפילי הלסביות, להחזיר את דנה בתשובה מינית, להפרות, לעשות
ילד משותף, היה חזק יותר מהבנתו הרפואית, שזו תקוות שוא. להרבה
בנות יש תקופה לסבית, שעוברת כאשר מתייצבת הזהות המינית,
לסביות אמיתיות נשארות בזה, ודנה נמנתה עם אלה.
עודד הצהיר בפניה על אהבתו, והיא הסבירה לו שגם היא אוהבת, אבל
זה לא כולל 'התייחדות.' ואין לה התנגדות שימלא צורך זה... הוא
ידע שלמרות האמור היא מקנאה לו בקנאות.
עודד ניגש לבית הוריו הריק, להוציא את ערימת הדואר שהתאספה שם;
המון חשבונות, ששולמו בהוראת קבע, פרסומות, ביניהן בתי קברות
אזרחיים ואומני מצבות. מספר מעטפות סגולות עוררו בו התרגשות.
הכתובת נכתבה באנגלית בכתב נשי קליגרפי מאוד. כן הייתה זו
רונהילדה, ידידה מז'נבה שחיזרה אחריו. גם היא סטודנטית לרפואה.
הוא חשב להסתיר מדנה את המכתבים, אבל החליט שאין טעם בכך. לקח
את כל הדואר איתו וישב למיין אותו בליפט, בעוד דנה מציירת.
- "זה נפלא שאתה יושב על שולחן הכתיבה של יפית." ניסתה לשבור
את השתיקה.
- "אני יכול להשתמש במגירות?"
- " אני לא יודעת, פשוט לא חיטטתי בדברים שלה, אולי הגיע הזמן,
מצידי זה בסדר אם תזרוק את כל מה שיש שם לפח."
עודד פתח את המגירה העליונה, ריחה המבושם של יפית הִיכָּה
באפו, היה שם צרור מכתבים מחוזק בגומיית משרד, שרבוטים, ספר
זיכרונות: הזיכרון הראשון היה מדנה, עם לבבות שבורים מדממים,
כוכב בעל חמש צלעות... ובמרכזו גולגולת, השני היה חתום: "מחברך
לכיתה עודד," השלישי היה דף כמעט ריק, במרכזו צויר סימן שאלה
בשלושה צבעים ובפינה השמאלית למטה באותיות קטנטנות "רמי."
"דנה, בואי תיראי," אמר בקול שבור משהו.
"שטויות."
"זה הזיכרון של רמי."
דנה הביטה בדף: "ידעתי שהוא מאוהב, לא ידעתי שהוא משורר. עזוב
את הזבל הזה, בוא נקבור אותה בעבר, לא רוצה לשמוע ממנה. רגע...
מה המעטפות הסגולות האלה?" היא הצביע על ערמת הדואר שהמתינה
למיון.
"או... זה מז'נבה, עמיתה."
"והתכוונת לספר לי עליה."
- "לא! אבל גם לא התכוונתי להסתיר. פשוט מאז שבאתי לא התעניינת
כלל מה היה שם, איך הייתי? כלום. אני יותר מידי מובן מאליו
בשבילך."
- "כן, אני חושבת שהתחלנו להתנהג כמו זוג נשוי..."
- "פרט לסקס."
- "בעיקר בסקס."
- "עודד, אני רוצה שיהיה ברור, אתה לא עוזב אותי."
- "אני חוזר לז'נבה, בתום החופשה."
- "אני באה איתך, אותי לא עוזבים."
- "דנה, את אגדה אורבאנית; יפית עזבה, גם דליה ואם איני טועה
גם רמי."
- "אולי הם, אבל אתה לא יכול, אני אדאג לזה. שלא תבין אותי לא
נכון, אני רוצה להפוך אותך למאושר. היום הנפלא ביותר בחיי יהיה
כשניתחתן." בעיני דנה נצנצו הדמעות, ואין דבר משכנע יותר מזה,
"אני יודעת מה מדאיג אותך," היא הרהרה ובחרה את מילותיה, אחת
לאחת: "יש לזה טיפול, אני יכולה להיות סטרייט, רק אם תעזור לי
בכך."
- "אני מאמין לך," מצא את עצמו אומר דברים הפוכים ממה שרצה,
"הרפואה אומרת שזה אבוד, שזה מובנה בגנים. בואי נוכיח להם שהם
טועים. אני אעשה את עבודת הדוקטורט על הנושא."
דנה התנפלה עליו וגררה אותו לחדר השינה, תוך כדי צחוק פרוע.
היא הפשיטה אותו באגרסיביות. "אתה שוכב פה!" פקדה עליו, והוא
ציית. היא החלה מתפתלת בתנועות נחשיות, פתחה את הכפתור העליון
של החולצה, וחשפה כתף מגרה, ואז את הכתף השנייה... היא המשיכה
בסטריפטיז ובריקוד המגרה.
- "ממי למדת את זה?" שאל נפעם.
- "מלילית, האימא הרוחנית שלי."
אכן, בפעם הזאת הם באמת התייחדו, ונראה שדנה יצירתית בכל,
הייתה גם יצרית, או לפחות נראה היה כך. הם נעלו עצמם מהעולם,
לימדו זה את זה, את הגוף והנפש, את המילים שאהבו לשמוע,
הקולות, האנחות, נקודות הליטוף המרגשות, והתנוחות המיוחדות,
החדירות, הליקוקים, המציצות והנשיקות. הצחוק והבכי. עודד ניסה
להקטין את הקצב, להרגיע את הסערה, אך היא לא אפשרה לו. כך כל
היום והלילה.
, - "דנה," פנה אליה חסר נשימה, "רק רגע, את יודעת שיש לי מום
בלב. בעיה עם שסתום, זה מסכן אותי."
,- "אם אני יכולה להיות סטרייט, אתה יכול להתגבר על המום בלב."
לא ויתרה לו. אולי הבינה מה היא עושה ואולי לא, כאילו נפרץ
מחסום במוחה וגילתה את חדוות המין ובעיקר את חדוות השליטה. היא
קבעה איך לעשות מה. בכול אותה השתוללות לא ויתרה אף רגע על
שליטה במצב, כל שחסר לה, והיא דמיינה אותם, היה שוט, בגדי עור
וקולר.
בבוקר, ניסתה להעיר את עודד, פניו שידרו פאניקה שקפאה בזמן.

מאז שנפטרו הוריו, חשבה על עודד כבודד, אולי בגלל שזה מתחרז.
דנה למודה הייתה בסידורי הלוויות. עשתה את כל הנחוץ, ולהפתעתה
הייתה הלוויה רבת משתתפים. דוד אחד המוקף בבני משפחה רבים
השתלט על טקס הקבורה וניהל אותו. כשראה את דנה והיא ספרה לו
בעיניים דומעות מי היא, סילק אותה מהלוויה בבושת פנים. היא
ניסתה למחות, בקול עייף. אבל הדוד נפנף אותה. לבסוף מצאה עצמה
מזדנבת מאחור. רמי הלך לצידה ולחץ לה את היד בחום. בסוף הטקס
עמדו קרובי משפחתו של עודד בשורה וכולם עברו על פניהם, לחצו
להם יד לנחמה: "יושבים בבית של ההורים," לחשו, כיאה למעמד. איש
לא בכה. דנה ורמי הסתלקו בשקט, "אין לי חלק במתים," אמרה לו.
רמי לא עזב אותה באותו יום, חזר איתה לליפט. ידע עד כמה עמוק
צערה, היא לא הצליחה לבכות, ללילית אין דמעות.
- "רמי," היא הפנתה עצמה אליו הוא הניח עליה את ידו, בחיבה.
היא התחפרה ליד צווארו, ואז נפתח מעיין הדמעות. הבכי הדומם הפך
ליבבה והיבבה לצעקה. "שש," הוא ליטף חרש את גבה, "שש."  היא
נרדמה בישיבה חבוקה בזרועותיו. רמי קם, הכניס אותה הביתה,
השכיב אותה במיטה, וכיסה אותה בשמיכה. התיישב בכורסה שליד
ונרדם גם הוא. כשהתעורר החלו השמים להחוויר. הוא וידא שדנה
ישנה, פתח את הדלת בשקט ויצא לחצר. הוא חש איך מאיצות רגליו
מעליהן,  הוא עבר לריצה קלה ואז לריצה מהירה, מביט לאחור,
כאילו רודף משהו אחריו, חש כעריק הבורח מהמערכה. כשהגיע הביתה
פתח את הדלת נכנס ונעל אותה שנית...  "רמי," שמע את אימו
לוחשת, הוא הציץ לחדר הוריו, אביו נחר, אימו הייתה ערה, "הכול
בסדר? אתה מתנשם כאילו רצת כל הדרך."

בתום החופש חזרה דנה לירושלים. עתה הייתה בעלת מישרה, ומהר
מאוד הפכה לאגדה בין תלמידיה. כאשר רווח לה כלכלית היא שכרה
דירה גדולה יותר, בשכונה מהוגנת. שנים עברו ולא שמעתי ממנה
דבר.
עשיתי מילואים בסביבה ונדברנו שאבוא אליה לארוחת ערב. נראה לי
ששמחה לפגוש אותי, הרי יכולה הייתה להתחמק, אם רצתה. שוחחנו,
העלנו זיכרונות. תוך כדי כך צלצל הטלפון עשרות פעמים, היא לא
התנצלה, השיבה לכל אחד באריכות, נראה היה שמנסה לבלות איתי מה
שפחות זמן. נפגעתי ולא אחת רציתי לקום וללכת, אבל חששתי להעליב
אותה. היא סירבה להראות לי עבודות שלה, האמת היא שמלבד ציור
נאיבי משהו, לא ראיתי עבודות מאוחרות שלה. לרגע כשישבה רגועה,
לקחתי את ידה בידי, היא משכה אותה מיד. "אני," הבהירה, "חיה
לבדי מבחירה, יכולתי להינשא המון פעמים לוּ רציתי." האמנתי לה,
הייתה עדין אישה מרשימה ומושכת ביותר.
איני זוכר איך הגענו לזה, היא דברה באריכות על המתים שזרועים
סביבה, התחלתי להרגיש מצוקה. מלאך המוות הסתובב שם באופן מוחשי
מידי.
תחילה תכננתי לבלות איתה את הלילה, כשהבנתי שזה לא יקרה, רציתי
לבקש ללון אצלה. המקום בו הייתי היה בשטחי הרשות, וחששתי לשוב
לשם בשעה מאוחרת כל כך, אבל נפרדתי ממנה בחופזה.
נהגתי בחצות אל תוך יריחו ולמרות הסכנה שבדרך, הרגשתי כבורח
מהמערכה.

חלפו להם שנים, נתקלתי במודעה: "האקדמיה לאומנות בצלאל מודיעה
בצער..." תלמידיה פתחו אתר לכבודה. שנים עישנה בשרשרת, זה היה
רק עניין של זמן עד שסרטן הריאות ייקח אותה.
התעצבתי מאוד. הייתה לי תחושה של פִיספוס. אולי אם הייתי מתעקש
הייתה מספרת לי יותר, ולא צריך הייתי לבדות חלקים גדולים כל כך
בסיפור. מצד שני, אולי הסיפור שבדיתי מעניין יותר מהחיים,
שברוב המקרים הם בנאליים למדי.

ביקרתי במוזיאון, באולם התערוכות המתחלפות הוצג אוסף של
מיליונר כלשהו. מדריכה הסבירה לקבוצת תיירים: "תמונה זו מכונה
לה-ג'וקונדה הישראלית, לא ידוע מי צייר אותה ומה גורם להילה
הקדושים לנצנץ כל כך."
אני ידעתי ולא אמרתי דבר.

אפילוג
אלוהים: "היא הגיעה כבר? מה, עדין חושבת שהעולם נברא
לכבודה?"
גבריאל: "וזה לא ככה?"
אלוהים: "לא! אבל בגללה הוא ניצל. יש לה דרישות מיוחדות?"
גבריאל: "סיגריות."
אלוהים: "תן לה, זה כבר לא יזיק לה יותר."








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להיות ערומקו זה
עובר בגנים?





אפרוח ורוד,
אחד שאבא'שלו
ערומקו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/14 8:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה