יש לי אמונות
ואפס אקטיביזם לגבותן.
חוששת "לאבד את עצמי בדרך"
ולהפוך להיות שכירת חרב של הרצון להכרה.
רואה סתירה עקרונית בין האמונה וההכרה.
סקפטית.
חוששת להיות פתטית
בעיני אחרים ועצמי.
ג'ני אומרת בתגובה ש
לפני שאתה הופך להיות שכיר חרב
יש עוד כל כך הרבה שלבים בדרך.
ואני לא עשיתי מספיק.
אני לא עושה מספיק...
אני פשוט שכירה עצלנית שנופלת על חרבה.
לא כתבתי תקופה ארוכה
כי לא היה לי על מה
ומה שכתבתי בכוח
הגעיל לי את הצורה
אז הפסקתי לכתוב לפי הזמנה
שירים במטר, שירי אהבה.
בינתיים אני קוראת שירת אחרים;
משוררים אלמונים, משוררים מפורסמים
ולמען הגילוי הנאות, המשוררים המצליחים
מערערים לי את הביטחון
משום שאין בשירתנו שום דמיון בסגנון
ואם הם מצליחים, עם קהל מתמוגגים -
מתוך הפלח המצומצם ממילא שמעלעל בשירים
אז מה זה אומר לגביי ולגבי השירה שלי
(זו שלא מגעילה אותי)?
בינתיים אני מתעוררת בבקרים,
שותה כוס קפה,
יוצאת לעבודה, חוזרת, רואה
טלוויזיה בפריים טיים כדי להיות בעניינים
ונרדמת כרגיל עם אטמי אוזניים
וממתינה
לעוד גזירה
שתגרום לי לרצות להנציחה
ולהנציחני
בכתיבה
על חשבונה.
