כשאני מגיעה למסקנה לגבי עצמי,
כשאני מבינה משהו חדש.
כשיש לי התלהבות חדשה בחיים,
כשיש לי פקפוק באופטימיות,
כשיש לי צורך בתחושה של קרבה אמתית-

אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.
לדבר על הדברים ממש.
להתווכח. לנצח. להפסיד.
לצחוק.

אל תלך. אני לא יכולה לדמיין את המקום הזה,
את התקופה הזאת, את המשמעות של זה- בלי שאתה פה.
אל תלך.

אל תיקח ממני את הדבר היחיד שמצאתי פה
שגורם לי להרגיש שמשהו בי השתנה,
שמשהו משתנה ועוד יכול להשתנות.

אתה שלפת אותי מתוך המעגל הנצחי של עצמי,
ואני מתחילה להיות חופשיה. אל תלך.

וכל כך עצוב לי שאף פעם לא תדע כמה זה עצוב לי.
גם כשאגיד לך לא תבין. לא תבין עד כמה...