כבר שבוע שאני ישנה באלכסון
מתחת לשש כריות קוברת את העצב
וגם כשאני כבר נרדמת אחרי שעות
אני חולמת עליך, בעצם.
ספל ריק עומד בודד בכיור שלי
השעות מתארכות לי וגם הצללים על הקיר
ומהמרחק שפתחת עכשיו בינינו
אני פוגשת אותך כפי שעוד לא יצא לי להכיר.
מה חשבת לך אז, כשקמת והלכת
כשזרקת לארץ אלפי רגעי אהבות
ואני לא לבד כי אותי אתה כאן השארת
כועסת שבורה ומוקפת, מותקפת מחשבות.
ובינתיים הכל משתבש ונופל מהידיים
העולם מתהפך לי אף אחד לא ניגש לעזור
אני מזייפת שגרה ויודעת שלמרות הכל
אני עדיין סופרת ימים, מחכה שתחזור.
ואולי כבר נמות, ואולי יקרה משהו רע
אולי אז תחזור אלי, אולי זה יביא אותך לכאן
השריטות שבגוף הרי בטח כואבות עוד פחות
מהכאב שהשארת, לב צרוב בברזל מלובן. |
