אני מתעורר, עדיין על הדשא, כולם חוגגים, שמחים וצוהלים.
אני מתעשת ומבין, לאט לאט, שהם מריעים לי, הם קוראים לי גיבור
ראשו של האריה נערף ואני מקבל על זה את הקרדיט.
הראש של האריה במעטפה לבנה גדולה בתוך שקית, עם עוד כמה דברים
שמתלכלכים בדם.
אני הולך לחדר, לא ברור לי מה אני אמור לעשות עם הראש הזה.
מבולבל, אני זורק את השקית על המיטה ודם משפריץ על הקיר
והארון.
כוסעומו
אני מנקה ומיד צובע מחדש בלבן. ככה זה באשרם, יש דברים שדוחים
שבועות וחודשים בעוד שדברים אחרים קורים מיד ובמקום, כאן
ועכשיו.
אז אני צובע ויוצא לחדר אוכל.
במסדרון תופס אותי וומפיסט (ראה פירוש למטה) ומראה לי חולצה
שעליה הילולי הילולים עלי ועל הגיבורות שלי אל מול האריה.
הוא מספר לי שמחר תפורסם עלי כתבה בעיתון של האשרם
יופי, ככה אני אדע מה לעזאזל קרה שם, אני חושב בעודי מתעלם
ממנו וממשיך לחדר אוכל.
האשרם מלא באנשים, וומפיסטים חדשים, משפחות וילדים,
נערה צעירה תופסת את תשומת ליבי, היא בת 16, אולי 17 והיא
מתבכיינת לאמא שלה שהיא רוצה לעבור לגור פה ולמה היא לא מרשה
ולמה היא אמא רעה.
באופן מוזר אני מרגיש הזדהות עמוקה עם הנערה ומחנק בגרון
עולה...
אני מסובב את הראש, מדחיק את הרגש וממשיך לחדר אוכל,
אני פותח את הדלת רק כדי לגלות שהחדר אוכל תפוס,
לא תוגש פה ארוחת ערב כי מכינים את המקום לארוע.
אז איפה אוכלים?
אני מסתובב באשרם באקראיות ומגיע לבמה שנראית לי מוכרת,
כבר הייתי פה פעם...
או מיי גוד! זה המקום הזה שחוזר לי בחלומות!!
רק באשרם זה יכול לקרות, שמקום שאני חולם עליו כבר שנים הופך
למציאות.
אני מנצל את הקסם ולוקח את הזמן, מסתובב לי במקום שאני מכיר
מזה כבר
לאט, ממש ממש לאט, במדיטציה, נושם הכל פנימה, כל חדר, כל חלון
כל וילון, כל צבע וריח, כל תחושה של כל משקוף, כל אריח כל
משבצת ברצפה, כל צעד כל נשימה עמוקה יותר מקודמתה.
אחרי שעה ארוכה אני חוזר לחדר אוכל לבדוק מה העניינים.
הארוע בעיצומו, אני מתמנגל עם האורחים ונתקל בדביר, שהיה איתי
בתיכון,
"מה זה הארוע?" אני שואל
"בר מצווה"
"מזל טוב"
אנחנו מפטפטים בנימוס שהולם שיחת "אני אעשה כאילו שזה מעניין
אותי" ומסיים באלגנטיות.
לפני שאני יוצא רעב ומיואש אני מבחין בדלת פנימית, פתוחה קמעה,
חדר נוסף בתוך החדר אוכל.
אני ניגש ונכנס ומגלה את כל הצוות אוכלים ארוחת ערב.
סוף סוף מצאתי, אני כבר גווע ברעב.
רוני נראית כועסת ואני יודע שזה עלי אבל היא לא מוציאה את זה,
היא לא פונה אלי, היא מחליטה להתמודד בשקט ואני שמח כי אין לי
כח לזה עכשיו ואני רעב.
ריח האוכל עושה לי לרייר וכל דבר אחר נהייה לא חשוב, לא קיים.
אני ממלא לי צלחת ומתיישב ליד הנערה ההיא שבכתה לאמא שלה שהיא
רוצה לגור פה.
"איך קוראים לך?"
"גילי"
"ואיך זה שאת פה? אמא הרשתה לך?"
"לא, ברחתי."
"נו, והיא או אבא שלך לא יבואו לחפש אותך?"
"אמא לא, ייקח לה לפחות חודש, היא טסה. ואבא... אין לי"
המחנק עולה לי בגרון שוב, אני מרגיש אותה, מרגיש שאני מכיר
אותה,
כאילו חייתי את חייה ואני יודע מה עובר העליה.
הפעם אין לי לאן לברוח ודמעות מתחילות לזלוג מעיני,
זה נוגע בליבה וגם היא בוכה.
אחרי ארוחת הערב המרגשת אני ניגש למעבדה כדי לטפל בעניין ראש
האריה.
המעבדה זה מקום מגניב; יש שם מלא קופסאות קטנות עם צמחים
ועשבים,
מכליאים אותם ועושים עליהם ניסויים, משביחים גנים, של ירקות
בעיקר
ועושים דברים מגניבים עם כלים שמעלים אדים צבעוניים.
אני שולף את ראש האריה והתגובות מגוונות.
"מה עושים עם זה?" אני שואל
כשהראש של האריה בידי, עדיין נוטף דם כאילו זה עתה נערף, זה
מכה בי ומזכיר לי מה ששכחתי; בכלל לא אני ערפתי את ראשו, זה
היה גרג, הוא היה הגיבור!
למה כולם מריעים לי? למה אני מקבל את הקרדיט?
ולמה הורגים אריה? זה לא נוגד את הערכים הצמחוניים של האשרם?
מה נסגר עם המקום הזה?!
