[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיני בוכניק
/
החוף הצפוני

השנה היא 1832, מדריד.

"אבא שלי, דון חואן, הוא טיפוס מאוד חרוץ. הוא עובד בקצבייה
השכונתית במלוא המרץ, חותך וקוצץ ולבסוף שוטף ובכל זאת, הריח
נשאר תמיד."

"אבא הגיע הבייתה..."
"מה אני יעשה?!"
"הוא יצעק עליי על זה שלא עשיתי את עבודות הבית בזמן!"
"אדלה!" (זה שמי) צועק אבא.
"מה אבא?"
"איפה האוכל שלי?! למה הבית לא נקי מספיק? שוב נדדת במחשבות
שלך על אמריקה הגדולה...? מאז שאמא שלך מתה את האדם היחיד שיש
לי בעולם ואני אוהב אותך מאוד ואני לא יכול להרשות לך ללכת
לאמריקה ואת יודעת את זה!".
"אתה אוהב אותי?!" מזלזלת אדלה.
"אתה אוהב רק את עצמך ושהכל יהיה מוכן בשבילך, אמא ברת מזל
שהלכה לעולמה ככה היא לא תצטרך לסבול אותך יותר!".

דון חואן סטר לאדלה בחוזקה והיא החלה לבכות ושירד הערב גם דון
חואן החל לבכות. אדלה התקרבה אליו בזהירות וליטפה את ראשו ואז
הוא חיבק אותה ושניהם בכו ביחד, אדלה בגלל חרטה על מילותיה
ודון חואן על אשתו, שאילץ אותה להיות משרתת קטנה, אבל הוא נשבע
לעצמו שאדלה לא תהיה עם גורל דומה כמו אימה.

למחרת דון חואן חזר מיום עבודה ארוך בשמחה וצהלה עם עלון בידו
ואמר:
"אדלה, אני ואת נוסעים לאמריקה! לעיר שנקראת שיקגו, זו עיר
גדולה מאוד ואנחנו נחיה שם, אני יעבוד, הלוואי שאני יצליח שם
ויעניק לך את החיים הטובים".

אדלה קפצה משמחה שלא מתוארת! היא הייתה בטוחה שאבא שלה הוא קצב
עקשן ומריר. היא לא יודעת שבלילה לפני, הוא נשבע לעצמו שהיא לא
תהיה כמו אשתו.

ההפלגה הייתה ארוכה וקשה, אבל הם הגיעו בשלום לשיקגו ולדון
חואן היה לא מעט כסף אז הוא לא היה לחוץ לגבי איפה הם יתגוררו
והציע לאדלה לרדת לחוף אגם מישיגן, הוא ראה בעלון תמונה של
האגם ושכל האזור הולך להימכר לאמריקנים האירופאים מידי
האינדיאנים.

דון חואן ואדלה הלכו לאורך החוף של האגם, וצחקו ונהנו מהאוויר
הצונן שנשב על פניהם, זו הפעם הראשונה שאדלה הייתה באמת מאושרת
מאז מות אימה וגם זו הפעם הראשונה שבילתה עם אביה בצורה כל כך
נעימה.

לפתע דון חואן הבחין בבקתה על ראש גבעה תלולה ורץ לשם מרוב
התרגשות.

"אבא לאן אתה רץ?!" צעקה אדלה.
"את רוצה לגור פה? אדלה קטנה שלי..."
"אתה מתבדח איתי! זה חלום חיי! אני לא מאמינה כמה אני מאושרת
שאתה אבא שלי, אני אוהבת אותך!" צעקה אליו מרחוק.

דון חואן המשיך לרוץ עד לקצה הבקתה הלא הגמורה והחליק מנסורת
עץ ונפל במורד הגבעה והיה פצוע אנושות.

"אדלה אני כל כך מצטער..." נחנק מפציעתו ומת.

אדלה שהייתה עד לפני כמה רגעים הכי שמחה בעולם לפתע נותרה שבר
כלי, וחרב עליה עולמה. דון חואן החביא את הכסף והבית הישן כבר
איננו ואין לה לאן ללכת, משוטטת על החוף, המומה ונפשה פצועה על
מות אביה ובנוסף, נשארה בלי כלום.

אדלה נרדמה מרוב צער על שמיכה ישנה של אימה שסחבה אותה לכל
מקום.

לפתע הרגישה שמישהו נוגע בה ובוחן אותה וקמה בבהלה :
"מה אתה עושה? אל תיגע בי!" אמרה לנער אינדיאני בערך בגילה
שהיה גר במחנה אינדיאני לא רחוק מחוף האגם.

הוא הצביע באצבעו לכיוון צפון ואדלה הלכה אחריו ובמהלך הדרך
ניסתה לדבר איתו והוא לא ענה, אפילו לא בקצת אנגלית.

"תגיד! למה אתה לא מדבר?! למה אתה לא עונה לי? אתה משוגע?!".

שניהם הגיעו למחנה האינדיאני ואיש מאוד שמן בירך את אדלה לשלום
והציע לה לאכול ואדלה נענתה לבקשתו. היא סיפרה לאיש השמן
שמעולם לא ראתה אנשים כמותם וכמו כן סיפרה על אביה שמת ושנותרה
ללא דבר. האיש השמן שכנראה הוא הצ'יף של המחנה הביע צער למרות
שלא הכיר את אדלה.

איכשהוא אדלה שרדה את היום הראשון ללא משפחה, ללא רכוש ולאן
מועדות פניה? לשום מקום!.

השנה היא 1833, החוף הצפוני.

הגיע בוקר והצ'יף הכריז על שני דברים :
"אנחנו מוכרים את אדמתנו ונחיה בעושר רב וגם יש אצלנו אישה זרה
שהצטרפה למחנה שלנו והיא תהיה כלה טובה לבני!".
"מה??" אמרה אדלה בתדהמה.
"מי אמר לך שאני רוצה את המשוגע הזה? הוא אפילו לא מדבר!"
"הוא בני והוא לא משוגע! הוא אילם והוא תורם רבות למחנה! הוא
זה שמכין את הבשר עבורנו, הוא כמו אביך במובן מסויים" אדלה
השתתקה.

אדלה נענתה לצ'יף בתנאי אחד, שהיא תגור עם בנו בבקתה שאבא שלה
רצה לקנות והצ'יף הסכים.

עבר הקיץ והגיע החורף והבקתה מוכנה למגורים ואדלה הצליחה
להגשים את חלומה הקטן, אך הוא מהול בעצב גדול.
אדלה ישבה ערב אחד ליד האח והתחממה לה שפתאום הנער האינדיאני
הביא לה תפוח והייתה לו הבעה מוזרה על פניו והיא צחקה לראשונה
מאז מות אביה.

"מה?" שאלה את בעלה.
"אני אוהב אותך" אמר בקול חלוש וניחוח הבשר על גופו כמעט כמו
של דון חואן וחיבקה אותו חזק חזק ופניה נתמלאו דמעות, אך הפעם
משמחה.

לסיפור זה אין שום קשר או אחיזה במציאות והינו בדוי לחלוטין







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוהדי מכבי ת"א
מזדהים עם
בין-לאדן .
הרסו לתאומים את
האוטו


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/14 8:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיני בוכניק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה