אני מדמיין את חלל החזה כעולם ומלואו - מרחבים אדירים, טונדרות
מוכות שלג וקור.
אני משווה בדמיוני דמויי אדם המאכלסים את עולם העיוועים. רוח
חזקה, שלג פושה על הגבעות.
כשעיני עצומות אני הופך לאחד מדמויי האדם. גופי מוטל אל לב
היער.
לעתים מכוסים העצים עלווה ירוקה וצפופה, לעתים עירומים כאילו
זה עתה פשטה האש.
פעמים אור כבה בחדר המגורים, ואור בהיר וחד תוקף את עולם
הדמיון.
פעמים חשיכה חולשת על העולמות.
קורה שאיני מצליח להעלות בעיני רוחי את היער. עיני עצומות
ומבטי אינו חודר בעד לגופי.
כל שעיני רואות הוא שיקוף מט, נרקיס מישיר מבט אל בבואת מים.
אם עלה נשמט בליבו של יער ריק, מה יעלה בגורלו של רואה
הנסתרות? |
