את עדיין תקועה לי בגרון.
לא כמו עצם,
ובעצם, נהפוך הוא הנכון.

מעדן שלא בושל עד תום,
שטרם עוד קיבל
גוון זהוב כהלכתו
ואף על פי כן ובכל זאת
הניחוח מגרה
ואינך רוצה דבר מלבד לטעום.

כי את עדיין תקועה לי בגרון,
לא כמו עצם
ובעצם, נהפוך הוא הנכון.

כל תמונה שלך היא כמו
תמונת פאר במגזין
(של אוכל לא מזין) -
היא מעוררת את החשק לעלות,
להתגבר,
וכשמביט אתה אז בצבעיה העזים
מידת עשייתה לא חשובה יותר.

כל שאתה חושק בו
זה לשוב ולהרגיש
בבלוטות שבלשון
את הטעם שחוזר
גם אם הוא לא בדיוק מושלם
או מתובלן לטעמך.
הוא היה אי אז שלך.
שלך, ולא יותר.

אתה לא רוצה לשכוח
את הטעם, המרקם,
את צורתו, ריחו הטוב של
מה שבלעת אז בתיאבון.
אולי מפחד מסוים
כשיפוג וישכח
תתקלקל אז גם אתה
לבדך
עד ריקבון.

ואין גם הוכחה חותכת
שהינך רוצה לזכור.
אתה רק מבקש לבחון
את העובדה המהדהדת:

את עדיין תקועה לי בגרון,
לא כמו עצם
ובעצם, נהפוך הוא הנכון.