בעיתות ההן, כשבת קול לא השיבה.
קראתי לפניך.
קולי לא נשמע,
הים המשיך להכות את גליו,
הרוח התמידה לחצוב במחשוף הסלעים.

בעיתות ההן, שהשמש חדלה להאיר,
עמדתי לפניך.
ערום ועריה נושא תחינותי.
ואין משיב בם.
זר המשיך את דרכו, שכן הסיט מבטו.
ואורה של זו צורב ומלבן.


בעיתות ההן, שהלבנה שחרה.
ואני, כרעתי לפניך.
ועם לא היה עימדי, גם לא קהל או בן.
ודמעותי שטפו לכל עבר
ונדרי תמו
וקולי אלם.

בעיתות ההן, שעב ועלעל ריחפו ממעל
אני שכבתי לפניך.
בטל ומבוטל,
ללא תכלית או שימוש.
קולי לא נשמע, מראי לא שזף,
ותחינותי נפוצו לכל רוח.


ואתה...