עידו צייר עיגולים במחברת. לאלתר איזה סיפור בהפסקה, כבר לא
היה נראה לו קל כפי שחשב. זה, לא מה שישיג לי בחורות הוא חשב
לעצמו. כל שבוע אני אשבור את הראש לכמה ימים, אגיש איזה טקסט
דבילי, ובסוף מה זה ייתן לי? כלום. מזל שהפסקתי כבר לפני הרבה
שנים לכתוב שירים. זה ממש היה הומואי. כל רעיון שעלה בו היה
בעצם וידוי בתחפושת. לחבר עלילה עם סיפור מהחיים שלו, זה היה
האתגר. קורס הכתיבה היוצרת באוניברסיטה נראה היה לו כמו קבוצת
תמיכה במסווה. כל אחד מלביש את הצרות שלו על דמויות אחרות
ומשחק אותה כאילו זה לא הוא שבסיפור. כן, בטח. בינתיים הוא
החליט שיקשיב לאחרים. אולי יקבל קצת רעיונות לסיפור שלו.

דורית החלה להקריא את הסיפור שלה. הוא נקרא: בת-הים מתל-אביב.
רק למשמע הכותרת, המרצה הראה פנים מתעניינות. בת הים מתל-אביב,
לא יכלה ללכת, ולכן הסתובבה בכיסא גלגלים. שמיכת צמר ארוכה
כיסתה את פלג גופה התחתון. היא גרה לבדה בדירת חדר וחצי ברחוב
הירקון, והתפרנסה מעבודה בחברת טלמרקטינג ששכנה סמוך לביתה.
מדי לילה, הייתה בת הים מגיעה אל החוף סמוך לסוכת המציל. שם,
הייתה יורדת מכיסאה, וזוחלת לביקור של מספר שעות בים הגועש
והחשוך.
 
ללא שום הכנה מוקדמת זה קרה לה. לילה אחד, בזמן שזחלה מהכיסא
לחוף, אדם שאוסף בקבוקים על החוף הבחין בה. הוא כמעט והגיע
אליה, אך במאמץ רב הספיקה להיכנס למים. אחרי שתפסה קצת מרחק,
ראתה אותו שם את השקית המלאה שלו על הכיסא שלה. הוא התרחק משם
אל כיוון הכביש. כשהחל להעלם לה משדה הראיה, היא הבינה שכבר לא
תוכל לחזור.
 
לילות רבים הייתה מוציאה את ראשה מבין הגלים ומסתכלת על סוכת
המציל. חשבה על הזמן שעבר, על התשלומים שלא הספיקה לשלם, ושבטח
בעבודה, כבר מצאו לה מזמן מחליפה. ואז, אולי כי היה ירח מלא
באותו היום, היא ראתה אותו, את אוסף הבקבוקים. הוא ישב ליד
סוכת המציל, עם הכיסא שלה לצידו.היא התלבטה רבות אם לשחות אליו
או לא. ייתכן מאוד שיש לו כוונות רעות חשבה, אבל, מצד שני, היא
לא רוצה להישאר לנצח לבדה בים. היא צריכה להחליט. מרוב בלבול,
היא עצמה את עיניה והחלה לצלול עמוק, צמוד לקרקעית. אם היא
תובל עם הזרם אל החוף, אז זה מה שיהיה. אם לא, אז היא כבר
תסתדר. היא התקדמה במהירות, והשמש כבר החלה לעלות. לאור הזריחה
החזק, כשהקשקשים על הסנפיר שלה מנצנצים סנוורים, היא נפלטה
מהים. בת הים ראתה, שהעפעפיים שלה החליפו צבע מכחול כהה לכתום
בהיר. ליבה החל לפעום במהירות. בטח היא לא ליד הסוכה הקבועה
שלה חשבה. בטח הרוחצים כבר מתחילים להגיע, מה יקרה אם הם
יבחינו בה?. מגע שמיכת צמר עטף אותה. זה היה הרגע לפקוח את
עיניה.
 
דורית סיימה להקריא. כל הסטודנטים בכיתה היו בהלם ומחאו לה
כפיים. הפנסיונרית שהגיעה לשיעור כשומעת חופשית, אפילו מחתה
דמעה ואמרה שזה "ריגש אותה עד מאוד". כשתור עידו היה לדבר, הוא
אמר שזה לא יכול להיות שהיא נסעה עם כיסא הגלגלים עד לסוכת
המציל, כי בחול של החוף, אי אפשר בכלל להתקדם עם כיסא גלגלים.
דיון סוער החל להתפתח על אם זה אפשרי או לא. בסוף המרצה פסק
שזה כלל לא משנה וביקש מאמיר להקריא את הסיפור שלו.  לסיפור
קראו הילד עם השפם.
 
אמיר סיפר שבכיתה ז', היה לו ילד עם שפם בכיתה. לא פלומה של
מתבגר, שפם שפם.  והילד ההוא היה יותר צעיר מאמיר בחודש . כל
פעם שאמיר היה מנסה לעשות משהו, הגיע הילד עם השפם ועשה את זה
טוב יותר. אמיר נרשם לחוג תיאטרון רחוב וידע לעשות ג'אגלינג עם
שני כדורים, הילד עם השפם שיחק עם חמישה מבלי ללמוד בכלל. אמיר
לקח שיעורי גיטרה עם מורה פרטי, והילד עם השפם תמיד ביקש ממנו
את הגיטרה, וניגן מול כולם את השיר שאמיר ניגן אבל במדויק ועם
כל הסולואים. ככה זה קרה כל פעם מחדש. ולא היה אפשר בכלל לקלל
את הילד עם השפם, או לצחוק לו על השפם, כי אז הוא היה נותן לך
בעיטה בשוק עם נעלי הקטרגל שלו. כזו שמשאירה לך סימן כחול
לאיזה חודש. יום אחד הילד עם השפם פשוט לא הגיע לבית הספר.
המורה אמרה שאין לה מושג מה קרה איתו ושהוא פשוט עזב. ועד
היום, אמיר מספר, בכל פעם שהוא מצליח במשהו, הוא מחפש את הילד
ההוא עם השפם.
 
השיעור הסתיים, והמרצה אמר שאחרי ההפסקה, בשיעור הבא,  יהיה
תור עידו להקריא את הסיפור שלו. עידו מצידו, הלך משם הישר לחדר
הכושר. הקיץ מתקרב. צריך כבר להתחיל לעבוד על הגוף.