מזג האויר בפריס היה מעונן, אך לא נראה שהדבר הפריע לרחוב קלוד
ברנארד שברובע הלטיני להיות הומה כרגיל. התיירים הסתובבו,
ואכלו גלידה, כאילו הם מתחשבים רק בלוח השנה ולא במזג האויר.
נכנסתי לאחד מהבניינים, עולה קומה וחצי ודופק על דלת דירה מספר
ארבע, לא הבנתי מה אני עושה שם ולמה, או מי מתעתד לפתוח לי את
הדלת. "attendre!" ענה קול גברי מעבר לדלת שכעבור רגע נפתחה.
מולי עמד הדוכס שארל, לא ידעתי מי הוא ומה הוא, וגם לא איך אני
יודע ידיעה ברורה את שמו.
"מוסייה אסף, לא ציפינו לך עכשיו, הכנס, הכנס!"
"גם אני לא ציפיתי לעצמי מעולם... רגע, מי זה ''ציפינו'?
ואז ראיתי אותה, את שפרה, החברה שלי לשעבר, שהתנדנדה בין דתיות
לחילוניות. גם הקשר שלנו התנדנד לו בין קרבה ואהבה גדולה לכעס
וריחוק. התנדנד עד שנפל; לא עניתי לה על הצרכים הדוסיים שלה,
כך טענה מולי. לא אהבתי לנתח את מה שעובר על חיינו ולברר למה
זה קורה לנו, לא ששתי לקרוא "אורות הקודש" של הרב קוק כל לילה
לפני השינה, זה לא מילא אותי כמו שזה מילא אותה, הרב קוק היה
מלא השראה אבל אחרי כמה אגרות חשתי שהוא חוזר על עצמו - מעולם
לא העזתי לומר לה את זה. עצם השימוש במילה 'למלא' במובן של
'להכניס משמעות לחיים' היה זר לי לפני שהכרתי אותה, זאת שפה
שלה שנשארתי מושפע ממנה, וכעת גם אני נתפס משתמש בה. אני לא
ניסיתי להבין למה דברים קורים, רק השתדלתי לקבל אותם (לא תמיד
בהצלחה מרובה אבל אני הרי החילוני מבין שנינו). בעבור שיפרה
לכל דבר הייתה איזשהי סיבה נסתרת, כל דבר היה 'דרך של היקום
לתקשר איתנו'. וכך קלקול קיבה לא היה סתם תוצאה של אכילת חומוס
פג תוקף אלא היה צריך לבדוק ולשאול למה זה קורה דווקא עכשיו
כשעברנו לחיות ביחד ואולי זה אומר שאנחנו עושים טעות..
כעת שפרה לא התנדנדה. שפרה ישבה שם, עם מכנסי בוקסר של בובספוג
וגופיה, ואכלה פופקורן מול איזה סרט שחור לבן בטלויזיה שנראתה
אנכרוניסטית כמעט כמו הדוכס שארל, היא הביטה במבט אדיש, מעט
מאוכזב, לא כזה שמתכוון להסביר את המתרחש.
לבי הלם בחוזקה, הרגשתי את דמי רותח, אך ניסיתי לשלוט בקולי
ולא לשפוט את הסיטואציה לפני שתתברר.
"מה את עושה כאן, שיפרה?"
"מה אתה עושה כאן, אסף?" את ה'אסף' אמרה באופן מודגש, מזלזל.
"זה מה שבחרת להיות איתו אחריי, זאת הבחירה שלך? חשבתי שבי
חסרה קצת דוסיות?"
"נכון"
"מה 'נכון'?!, הבחור הזה גוי! נראה אמנם כמו הסבא הגליציינר
שלך אבל הוא גוי!"
"אז מה אם הוא גוי?, אני לא דתייה עכשיו, תמיד רציתי לחיות
בפריז, שארל מהמם, אנחנו קוראים ביחד את רוסו, סארטר,
לוינס..."
"לוינס הא?" עניתי בקול מובס, גברים אינטלקטואלים שמסוגלים
להתמודד עם טקסטים כאלה תמיד איימו עליי, במיוחד בהקשר של
שיפרה.
"אם יורשה לי להתערב" אמר הדוכס בקול מתחנחן.
"מה אתה רוצה ממני!?" זעקתי " זאת הייתה חברה שלי, נדמה לי
שאני עדיין אוהב אותה, עכשיו היא נמצאת איתך, גבר זקן, עשיר,
אינטלקטואל, האנטיטזה שלי. איזו מכה זו לאגו? איך אני אמור
להשתחרר מזה לעזאזל?!"
"הירגע"
"אל תגיד לי להירגע, אל תתנשא"
"הו, מסייה אסף, לא טוב לך לכעוס, הרי השינה מטרתה להרגיע את
הנפש"
"איזו שינה? למה אתה מדבר איתי על שינה"
"אדוני חולם כעת"
יכול להיות. הכל היה הזוי מדי, מעולם לא הייתי בפריס, לא
הצלחתי להיזכר איך הגעתי לשם, הכל כמו קרה מעצמו ולי לא הייתה
שליטה על הדברים. ושיפרה, שיפרה לעולם לא תבחר בבן זוג אציל
צרפתי זקן, פרא אציל סודני אולי כן, אבל זה סיפור אחר.
"הבט לאחור" אמר לי הדוכס.
הקיר ודלת הכניסה התנענעו לפתע כגלים פתאומיים של ים אנכי, הם
הפכו שקופים עד שנעלמו, במקומם נפרס שדה חמניות רחב. אכן,
באותו רגע הבנתי שאני באמת חולם. העצבנות והעצבות הגודשות
התחלפו בהרגשת מודעות גדולה ובטחון רב, ברגע שידעתי שאני חולם,
הבנתי שהחלום הוא עולמי הפנימי, שאני יכול לעשות בו כרצוני,
כולל להפסיקו ביקיצה.
"שארל"
"כן יקירי"
"תואיל בטובך ללכת לאסוף מעט גרעינים לקלייה?"
"ודאי" אמר שארל וצעד אל בין החמניות.
התיישבתי ליד שיפרה, היא הרכינה ראשה, מסרבת להסתכל לי
בעיניים, השיער החום הארוך שלה סתר את פניה. הצלחתי לראות דמעה
נושרת לה על הירך החשופה.
"מה יש?" שאלתי
"למה אמרת 'נדמה לי שאני עדיין אוהב אותה'?
"בגלל האגו שלי, מצאתי אותך עם גבר אחר, לא יכולתי להיות מובס
כך ולהודות שאני אוהב..."
"לשנינו יש יותר מדי אגו, זה לא יכול להצליח, אני לא אעמוד
בעוד פרק בפארסה הזאת!"
"די, שיפרה, זה החלום שלי, עוד מעט אני אתעורר, התגעגעתי
אלייך, אני רוצה לשבת איתך קצת, אולי אפילו לשכב..."
"עדיף שתתעורר, אם תחלום את החלום עד הסוף לא תזכור דבר. אתה
יודע מה סארטר אמר על האסטתיות של הפרוזה?"
"מה?" שאלתי וידי  נשלחה ואחזה בירכה.
"די! לא עכשיו, אני לא יכולה, אנחנו לא יכולים, הקשר הזה צריך
להיסגר, זאת הפעם האחרונה שתחלום עלי"
"תקשיבי לי טוב גברת, החלומות שלי הם העולם שלי,אף אחד לא יגיד
לי עם מי להתראות כאן!" קצפתי.
"יכול להיות, אבל אני לא אופיע כאן, וזה לטובת שנינו"
ראשי נפל, שוב הייתי מובס, חסר מילים בחלומי שלי.
"להתראות אסף" אמרה שיפרה. הרמתי את מבטי אבל היא לא הייתה שם.
לפתע חזר הדוכס שארל משדות החמניות, אוחז בשק גרעינים. "נשארו
עוד מספר דקות עד שהחלום יסתיים, תרצה לפצח קצת גרעינים לא
קלויים"
"לא תודה" עניתי "אני רוצה לזכור את שפרה בחלום האחרון שלנו,
אולי גם להבין למה זה קרה לי..."