איפה נאבי ארנבי?
"הנה אתהההההה נאביייי! תישאר פה, טוב?"
יואב ואני יוצאים לבית הספר.
"תראה!" אני מושיט יד ליואב ומראה לו.
"מה זה?"
"זה סיכות של אלוהים.
שואלים שאלה וזורקים אותם על הרצפה,
אם יותר סיכות עם הציור למעלה אז התשובה היא כן
אם יותר סיכות עם הציור למטה אז התשובה היא לא.
רוצה לראות?"
"כן"
"אאאממממם, צריך ללכת לבית ספר?"
אני זורק את הסיכות על הרצפה
"יש!!"
"אז לאן נלך?"
"בוא נשאל את הסיכות"
אלוהים מכוון אותנו למרכז,
שם אנחנו פוגשים משפחה של חתולים,
מבררים עם אלוהים אם הם חולים או צריכים עזרה,
אני נותן להם את הסנדוויץ'' שלי כי ככה אלוהים אומר שצריך.
הוא צודק
הוא תמיד צודק
וכשהוא לא אנחנו שואלים "אתה בטוח?"
וזורקים שוב את הסיכות, "לא" הוא מחייך, "סתם צחקתי".
אלוהים שולח אותנו אחרי השמש שבורחת,
אני חושב שהיא יותר מהירה מאיתנו אבל אנחנו לא מוותרים.
"אני רעב"
"גם אני. בוא נחזור הביתה"
"טוב"
אנחנו מגלים שאנחנו רחוקים,
רחוקים ועייפים.
השמש ניצחה, כבר נהיה חושך וקשה לראות את הסיכות.
אנחנו חוזרים, בכיכר אנחנו מתפצלים.
אלוהים רוצה שאני אגיע הביתה מסביב,
דרך הצמחים בדרך הסודית.
אני מגיע ונשאר חבוי בין השיחים, מציץ אל החצר האחורית.
שני שוטרים ואמא מדברים.
"אנחנו נמצא אותו, אנחנו מבטיחים"
מעניין את מי הם מחפשים, אולי אני יכול לעזור להם עם אלוהים.
"אל תדאגי גברתי, הוא יחזור. הם תמיד חוזרים.
לפי מה שאת מספרת הוא ילד טוב.
הוא בטח יצא לשחק ואולי הלך קצת לאיבוד"
אמא בוכה
למה אמא בוכה?!
אני יוצא מהשיחים בריצה
ומחבר אותה חזק
"אמא... למה את בוכה?"
נכתב במסגרת תרגיל בסדנה "לכתוב פרא" בהנחיית גבי ניצן :) |