על גגות ת"א, מישהו רוקד הלילה
לא מיגון, לא משמחה, כך צפיתי בו
על אדמת השדה מישהו חורש הלילה
לא מעמל, לא מבטלה, כך צפיתי בו.

אבל עכשיו אמצע הקיץ
ואני לא זה ולא זה
את הריקוד אני רוקד
מי שירצה יצפה בי הליל.

אתה משעמם לי ת'תחת
עם הנאומים שלך
והחדירות שלך למקום הלא נכון
אני רוצה לפרוח, אני רוצה לחיות
זה לא יקרה איתך
אתה אדם משעמם מאוד
סופר ומשורר מתוסכל
איש של דיכאון והתבוססות בבוץ
רואה את חצי הכוס הריקה
תמיד מתלונן ומתבכיין כמו ילד קטן
יודע מה, אני אוהב אותך
לך תזדיין.

גם אני רוקד על הירח, בדיוק כמוך
כשהוא מנמיך את אורו לתוך החולות והים
ואני נושם את הרוח צפה עם ריחות יסמין ולבונה
אני מריח את הריח של המוות ושל הפריחה
גם אתה היית שם כשהשמש טבעה באדום
לא היה הרבה לעשות, רק לחבוק את הברכיים,
ולשיר
אתה מכיר אותי היטב, גם אני מכיר
את הכאבים האלה שבאים לסמן תקופה מטושטשת
זו מטרייה של גשם, זה יורה ומלקוש
מלקוש, זו הדרך להגיד שלום
איפה עוד תמצא אדם כמוני,
שהיה איתך גם כשהספינה טבעה
עכשיו אנחנו בגובה פני המים,
ואין כיוון חתירה
לכן נשום אותי כמו שאני נושם אותך
שלח לי במתנה מילה אחת טובה
אני אהיה שם כשאדמה לא תשוב
אני אהיה בדרכים בהם אתה אמור ללכת.

הם דוקרים בי כל אותם השקרים
הם משקרים לי, הם אוכלים אותי
הם באים עם תחפושות כאלה מפחידות
של בתי-אסורים, של סאדו ועבדות
אני אוכל אותם, אני אומר,
בלי מלח, ישר לצלחת
אתם לא תדברו איתי מה אני זוכר
אני יודע מה אני זוכר,
וזה לא מלבב
כל היקומים כולם חגים במעגלים, מתנגשים
אני רואה אותם דרך עין אחת, עצומה
לרווחה, בלי יותר מדי פילטר, בלי צבעים
הם דומים לגמדים קטנים פעילים
ברחשים
אוכל אותם בתאבון, לא היה דרך אחרת לשבור צימאון,
אלא רק ללכת עוד ועוד את הקילומטרים האלה בין מה שכאן,
למה שנעלם
ל-מה שלא יחזור יותר, כי הוא לא קיים
היה פעם באיזו פינה בתוככי המחשבה, נגוז
אבל אני ראיתי אותם, אני הייתי שם
בכל פינה בה לא דרכתי, בכל אישה שלא אהבתי,
הייתי שם, וזה היה קיים
כמו המילים שאני כותב עכשיו.