מבקש בקושי איזו גחמה אחרונה
לפני שתיפול עליי שינה
מחר זה מחר, מחר יום חדש
אתה יודע שאת זה לא תוכל להשיב
זמירות בגוון ים-תיכוני
מדי זמר אמריקאי (מדים)
אני מתקפל בתוך הקונכייה שלי
אני רוצה להיעלם לשעה קלה
יש לי ים של כסף לא במזומנים,
ולא במחשבים בבנק
אבל אני מרגיש עני יותר מקבצן רחוב
שמקשקש בפחית הפח, ומצפה לשקל או שניים
מה נשאר לעשות, מה חוקי המחזה
מישהו יודע משהו, ולא רוצה להגיד
מילים שמסתובבות סביבי כמו פורפרות
זולגות לתוך תעלות האוזן
מאנשים שיודעים עליי יותר ממני

איזו ציפייה אני אקבל בלילה כזה ארוך
שנושק ארוך-ארוך כמו מסטיק ולא נגמר
עם רגליים לבנות ושוקיים חשופות חסרות שיער
מבלבלים את השכל למי שלא מגיע לו
בובות תלויות על חוט, הצגה בת עשרות שנים
בתוך קופסת קרטון, עם איש אחד מרושע ומשופם.

יום חדש מתחיל
אני לא מוכן
אין לי את הקפה על השולחן
איפה הבוקר שמתעורר

מילים יפות כאלו
כמו נוגה עולה מאדים על פני קצוות הארץ
בשובל אדום אש, מבעיר וחורך את שיפולי הרקיע
מלפף את פרוכת השלכת על אבקנים מתערסלים ברוח
זוהר מסמיק של נגיעות מכחול מרפרפות על אדוות הגלים

אבל אין לי מילים יפות עכשיו
אני רק מתעתד לשתות את הקפה שלי
להעביר עוד יום
בלי הצחוקים של ימי הנעורים
בלי האהבות שהתכלו ופרחו עם הרוח.