הייתה לו עבודה טובה, כל היום לנסוע ממקום למקום, ממקום למקום.
הוא אהב לנסוע ממקום למקום, ככה הוא היה מגיע ממקום למקום. אבל
יום אחד קרה אסון, משהו מאוד פתאומי, הוא הבין ש-כל המקומות הם
בעצם מקום אחד. אז הוא נשאר במקום, ובכה, ובכה, ובכה, איך הטעו
אותו וגרמו לו לנסוע ממקום למקום, ממקום למקום, כשבעצם כל
המקומות הם אחד. והוא התגעגע. הוא התגעגע לתקופה שהוא לא ידע
ש-כל המקומות אחד, והיה נוסע ממקום למקום, ממקום למקום. אז
כשלא היה לו מה לעשות, והוא כבר לא נסע ממקום למקום, הוא היה
נשאר כמובן תמיד באותו המקום, והיה כותב מכתבים ארוכים לאנשים
במקום שלו, וחורז חרוזים בשירה לאנשים במקום שלו, ומספר להם
סיפורים. וכשהוא היה נרדם, הוא חלם שהוא נוסע ממקום למקום,
ממקום למקום, והוא מאושר.

חיות רעות
הילדים של פרנקי היו חיות רעות. כל הזמן מציקים לרוחמה, לברכה
וליוכבד. הם אכלו עם הידיים, ולא רצו לנגב את התחת. הם לא היו
רוצים להתקלח, ופרנקי היה צריך לריב איתם כדי שייכנסו למקלחת.
הם היו משתינים בעציצים של השכנות, ומורחים חרא על תיבות הדואר
של האזרחים הטובים. פעם הם גם עשו תחרות השתנה בקשת מראש חדר
המדרגות למטה. הם היו קורעים ומקשקשים על ספרים, ולא ידעו
להכין להם כריך, הם פשוט היו מנגבים את הגבינה, או הריבה, או
החומוס, בלחם, וגם את החריף. כן, הם אהבו מאוד חריף,
המזוכיסטים הקטנים, והם היו מפתים ילדים קטנים מהם לאכול חריף,
ואז צוחקים כשהילדים היו צורחים מחריפות. היה להם מנהג קבוע
להריק על הרצפה פעם בשבוע, אחרי שהם היו אוכלים דגים של יום
שישי, ונהיה להם כבד בבטן. והם היו מפזרים טישו בכל הבית כשהם
היו מצוננים, ושותים את המשקאות ישר מהבקבוקים. הם היו בולעים
כדורים כמו סוכריות, הם אמרו זה עושה להם ראש טוב. והם היו
פורצים לחנויות וגונבים סיגריות, ומעשנים, למרות שעדיין לא
הייתה להם בר-מצווה. והם גם היו מפליצים בפרהסיה, ומחטטים באף
בפרהסיה, ואז בולעים את הסמארק.

כולם התרחקו מהם, חוץ מפרנקי, שראה בהם ילדיי אמם המנוחה, שהוא
אהב מאוד. הוא ניסה ללמד אותם דרך ארץ, ולמד בעצמו איך ללמד,
כי היה צורך פתאום להבין למה ולא רק איך. אבל הם לא שמו עליו
זין, ולילה אחד הוא חנק אותם בשנתם, זה אחר זה. אחר-כך הוא ישב
ושתה וויסקי, ובכה, וביקש מחילה מאם הילדים. ואז הוא עזב את
הבית ולא נראה יותר.

כמובן שהרצח הכפול התגלה, וחיפשו אותו בכל מקום, אבל לא מצאו.
והילדים? הגופות שלהם נקברו בקבר אחים, כי לא היה מי שישלם על
הקבורה.

האיש עם האזניות
אתה מבין? בא אליי האיש הזה עם האזניות על האוזניים, אומר שהוא
די ג'יי. לא סתם די ג'יי, אלא אחד עולמי ומוערך בעולם המוזיקה
הנחותה. בא אליי, מוריד את האזניות, מחייך אליי כאל שוטה,
ואומר אין אלוהים, אין כוח עליון, יש רק מה שרואים. אני שואל
אותו - יש לך שכל, אומר כן, אני אומר שאני לא רואה אותו, אז
איך אדע? אני מנסה להסביר לו שהאדם הוא בראש הפירמידה הגשמית,
אבל יש מעבר לעולם הגשמי, כשם שנמלה לא יודעת על קיומו של עולם
בני-האדם, וכל מה שקשור בו, איך יידע אדם על פועלו של האל? הדי
ג'יי הזה פניו האדימו, אמר אני לא נמלה, אני בן-אדם נזר היקום.
נזר היקום הגשמי, אמרתי לו, מה עם העולם העליון? לא קיים. איך
אתה יודע? לא רואה אותו, לא שומע אותו. גם נמלה לא מכירה לא בך
ולא בפועלך, ובשבילה אתה סתם יצור גדול, וזהו, לא יותר מזה. אז
היא יודעת שאני גדול, אמר. רק מבחינת הממדים, ולא שאתה יצור
חושב, ולא שאתה עושה מוזיקה, ולא שאתה אוכל, משתין, מחרבן,
מזיין, ורוקד למבדה עם הכלבה שלך. כי בעצם אדם שלא מאמין שיש
כוח עליון שמנחה אותו, ולא מתחבר אליו, אין הבדל בינו לבין
חיה. אז יש יותר שכל, זה הכול, לא יותר מזה. האמונה הופכת את
האדם לאדם, שום-דבר אחר. אתה קורא לי חיה? הוא שאל. כן, עדיין
לא הגעת לדרגת אדם. ברור שאני אדם, אמר, יש לי גוף ושכל של
אדם. אבל לא יותר מזה, אמרתי. זה לא יותר מ-חיה חכמה. ואתה
אדם? הוא התגרה בי. אני משתדל להיות, אמרתי, אבל ייתכן
שההתפתחות שלי לאדם לא הסתיימה. כי יש בהמה, ויש אדם, ויש מה
שביניהם. בהמה חיה, אדם שואל את עצמו למה הוא חי. בהמה אוכלת
כי היא רעבה, אדם אומר למה לי לאכול שוב ושוב אם כל פעם אני
רעב מחדש.