היה לי יום פצוע והשמש לא ממש עזרה. מצאתי את עצמי מחפש
מכנסיים במקום אלו שהקאתי עליהם, לא מצאתי. ישבתי לי עם אותם
מכנסיים, וחשבתי אולי לכבס, אבל מה אני אלבש. לכן אני מחכה שזה
יתייבש, וזה יסריח, אבל מה אני אעשה. האישה הצעירה אמרה לי בוא
שב איתי, אני קוראת ספר, בוא קרא איתי. לא הכרתי אותה, אבל היו
לה פנים טובות, ויותר מזה - עיניים טובות. לא עניתי לה. עמדתי
באמצע שמורת הטבע, עמק הצבאים, ועשיתי את עצמי קורא את ההסברים
והמפות על הלוח. למה אתה לא מדבר? היא שאלה. אני מצטער, אני לא
מכיר אותך, ואני לא מחפש קשר עם אישה, או גבר למען האמת. אישה
פגעה בך? היא שאלה. אישה קברה אותי, עניתי, ולא אחת, עשרות.
היא המשיכה לקרוא בספר, ואני הסתכלתי על כל העשב הגבוה
והצמחייה הפראית. זה הזכיר לי את הכפר, וזה שחוק, אבל באותו
הזמן פחדתי מהמרחבים בלי אף מבנה ראוי לשמו לשתות משהו או
לחרבן, ואפילו לא היה צל באף מקום. מה מסתתר בין העשבים
הגבוהים האלה? חשבתי. זה יכול להיות סתם נחשים, אבל גם כל מיני
"מיני יתושים" שנכנסים לך לדרכי הנשימה ומחוללים מחלות
שהרופאים לא יודעים להתמודד איתם. טבע זה לא טוב, חשבתי. לא
שמתי לב שאמרתי את זה בקול רם. טבע זה מצוין, היא אמרה, איך
אתה יכול להגיד שלא. יותר מדי בניינים וקניונים וכבישים, יותר
מדי מבוכים. איך יכולתי להגיד לה שבאתי משם, ובאתי חולה? איך
יכולתי להגיד לה את כל עשרות אלפי הימים בהם נשרפתי בשמש,
והייתי צמא, והייתי משתין בעשב, והיה לי קר בלילה, ושמעתי את
התנים מייללים בשעות הקטנות? זה לא טבע, אמרתי, זו חצר אחורית.
היא לא הבינה, ואני עקבתי אחרי המפה שתיארה את הנחלים
ה"טבעיים" לכאורה. אף נחל לא היה באמת טבעי. מה את קוראת?
שאלתי אותה. משהו שהוא גם רוחני, וגם יומיומי. משהו שהוא קצת
רשמים, וקצת שירה. משהו רגיל, אבל עם הרבה חכמה. אה, אני מכיר
את זה, אמרתי. בטח את מרגישה מוארת כולך. תנסה גם, אמרה. לי זה
נותן תחושה של ריקנות, אמרתי. ואהבה? היא שאלה. לא נוגע בה,
אמרתי, ועשיתי תנועה של שאט נפש בידי. ולמה לא? שאלה. כי
בני-אדם הם מפלצות, אמרתי. גם גברים הם מפלצות, וגם נשים הן
מפלצות, והיפות והעדינות הן הכי גרועות, כי הן היטב מוסוות.
אני לא מפלצת... היא ניסתה למחות, ואני לא רציתי להשקיע עוד
זמן בשיחה איתה. פניתי בשביל העפר, ועברתי את שני שערי הברזל.
חשבתי שאני צריך מים, והרגשתי צריבה בבטן. ירקתי כיח, ומחיתי
את נתזי הרוק משפתיי. הדרך חזרה אמורה הייתה להיות מהירה, אבל
היא הייתה ארוכה יותר מהדרך לכאן. השמש קפחה, בקושי היה לי
אוויר לנשימה, וצעדיי דרסו במהירות ובאלימות את המדרכה.