הילדון היה עייף מהחיים. האישה עשתה לו את המוות, והילדים מצצו
לו את הדם. העבודה לא השאירה בו כוחות, והוא הלך ונעלם.
היה מופיע לפעמים בפתח המטבח, מחייך את החיוך הרזה שלו.
לפעמים ראו אותו פוסע ברחוב, כמו בהבזק, נראה ונעלם לחלופין.
לא ידעו איפה הוא, וכבר לא היו בטוחים שהוא קיים.
לפעמים יש אבא, היה אומר הילד. לפעמים אין אבא.
וכך עברו השנים באי-וודאות מוחלטת אם הבן-אדם קיים או לא.
לילה אחד הילד סבל מקדחת, והיה הוזה וסובל, הוא חיפש את אבא
שלו, הילדון, ושאל אם הוא יכול לבקר.
אבא, אבא, הוא בכה, בוא הנה מהר.
"אולי אני כבר כאן, אולי אני כבר שם, אולי אני במקום אחר."
שמע את זה הילד, והחליט לחכות לאבא שלו הילדון ליד החלון,
אולי הלילה יגיע בחללית, ייכנס דרך החלון, יטפל בו וישכיב אותו
לישון.
הדממה הייתה מוחלטת ברחוב הקטן, ומנורות הרחוב לא דלקו.
שום מכונית לא עברה, ואף איש לא הלך במדרכה.
אפילו הירח לא נראה, ורק כוכבים היו מנצנצים מבעד לעננים.
אולי הוא יבוא לכאן בשחייה, או באוניה.
שנים חיכה הילד ליד החלון, והלילה היה נצחי, וכך גם הדממה.
הוא היה ממלמל לעצמו שירים שלמד כשהיה קטן, ומתווכח עם אנשים
שמזמן נעלמו.
הוא לא יבוא, הם אמרו לו.
בטח הוא יבוא, הוא אמר.
הוא נסע רחוק-רחוק מכאן, אולי אפילו לתקופה אחרת.
אחרי עשרים ואחד שנים, הבין הילד שכנראה אבא שלו הילדון לא
יבוא יותר.
הוא עזב את החלון ונכנס למיטה, התכסה היטב, והחליט להירדם.
הוא נרדם וחלם חלום נצחי, בו הוא מטייל עם אביו ברחובות.
הוא חלם-וחלם-וחלם.
הוא לא התעורר יותר.