"אתה נראה כמו אחד שיצא מבית-שימוש", אמר לי פרנקי כשנכנסתי אל
תוך הבר, "אני גר בבית-שימוש", אמרתי לו. ראיתי את דלילה יושבת
לבד באחד השולחנות ובוכה את נפשה אל כוסית וויסקי. בקבוק
וויסקי היה מונח על השולחן. ניגשתי לדלפק הבר, "שלומית בונה
סוכה!" צעקתי לה,  "תקפיצי ל-פה חצי ליטר מכבי", "אף-אחד כבר
לא שותה מכבי", היא אמרה, "יש לי פה מכבי בחבית מיוחדת רק
בשבילך, ותדע שאני מפסידה על זה כסף", "על הזין שלי", אמרתי,
"בתור לקוח קבוע אני רוצה מכבי ואני אקבל מכבי, כל הבירות
האחרות זה חרא", היא הקפיצה לי חצי ליטר, "אתה עצבני היום",
אמרה. "אני גר בבית-שימוש", אמרתי ופניתי לאחד השולחנות. היום
אני מחר אתה, (זהו שמו) מרח את המוח שלו לשלולית על דלפק הבר,
ויילל כמו חתולה, "מה קרה לך?" שאלתי אותו, "יוצר פורה כמוך
צריך להיות עם מוח, לא עם חבית אלכוהול בתוך הראש". הוא דפק את
הראש על הדלפק, "לא מאשרים לי יצירות פרוזה!" הוא יילל. "למה?"
שאלתי. "עשיתי מעשה נפשע ביותר, אני מתבייש, זה בלתי-נסלח,
מעשה שאין עליו מחילה", הוא אמר בדמעות. "אלוהים אדירים!"
נבהלתי, "מה כבר עשית?!" "העזתי להעיר לעורכת", הוא אמר
בדמעות, "והיא שונאת אותי מאוד," "איך עשית דבר כזה?! להעיר
לעורכת? מלאת התפארת?" הוא מחה את דמעותיו, "זה עולם קשה, הפי.
אנשים מתנכלים אליך בגלל שטויות. היא לא יודעת איך זה השפיע
עליי". חיבקתי אותו חזק ובכיתי אתו, "אני מבין את כאבך, חבר.
הייתי שם. תהיה חזק." הוא פלט זעקת כאב. חיסלתי את הבירה
ופניתי לדלילה, "את נראית טוב היום, מותק." "תודה, הפי," היא
חייכה מבעד לדמעותיה, "את בוכה, אבל את נראית כמו מלכת סאדו
הורסת!" אמרתי בהתפעלות. היא חייכה בפעם השנייה הלילה, "תודה,
הפי. זה נחמד מאוד מצדך, תמיד היית טוב אליי". "את רוצה לבוא
הביתה שלי?" שאלתי אותה, "הביתה שלי הוא בית-שימוש, אבל הוא
הביתה שלי." היא צחקה, "אני אשמח ללכת אתך הביתה שלך, אתה
מקסים. תן לי רגע לשלם על המשקאות."