היא אמרה שהיא אוהבת רק אותי. תמיד הן אומרות את זה, "אני
אוהבת רק אותך," אבל זה לא הגיוני, יש עוד אנשים בעולם. ומה עם
אימאבא? אחים - אחיות? סבא? סבתא? ידיד, ידידה? מורה בתיכון?
או אפילו מחברת ישנה בה כתבה כשהייתה קטנה, או את עץ הפרי
המשיל ענפיו כדי שיקטפו ממנו. היא מתרכזת בעצמה חזק-חזק,
ומצליחה לצייר ציורים על הקירות בכוח המחשבה. כל הדירה שלה
מלאה בציורים שלה, על קירות שהיו חשופים, והיא ציירה היישר
עליהם. גם את הדירה שלי היא שמחה לצייר, וציורים שלה מקיפים
אותי בדירתי בכל מקום. מה יפה? אפילו לא צריך לפנות את הרהיטים
שמוצמדים לקיר. למשל - יש לי ארון ענק, ממש גדול, צמוד לאחד
הקירות. זה ארון בגדים עם שלוש דלתות כפולות, מראה, מקום
לקולבים ומצעים, מגירות והכול. היא ציירה על הקיר שמאחורי
הארון ציור בלי להזיז את הארון, רק בכוח המחשבה. היא תיארה לי
איזה ציור היא ציירה, אבל מעולם לא ראיתי אותו, כי אין אפשרות
להזיז את הארון, אלא אם אפרק אותו. "ציור יפה מאוד," אמרה.
נחל, ציפורים, פרחים ופרפרים או משהו בסגנון. אני מכיר אותה
שנתיים-שלוש, ושנתיים-שלוש שנים היא לא אכזבה אותי. תמיד הייתה
לצידי ברגעים הכי קשים, למשל כשנגמר לי בבית הבמבה. היא פשוט
יצאה בשלוש בלילה, וחזרה תוך פחות מחצי שעה עם במבה. מאוד
אהבתי אותה על כך. אבל בחודשיים האחרונים היא לא איתי. היא
נסעה לבקר ידיד בארץ אחרת. איזו ארץ? סין. היא נסעה לסין לבקר
ידיד. באמת, אמרתי, אם היא רוצה לבקר ידיד, שתבקר, למה לא.
אחרי הכול היא לא חייבת לי. אבל ידידיי... הבדידות, הבדידות.
אני גר לבד, וכל משפחתי וחבריי, כלומר אימאבא-אחים-אחיות
וכדומה, גרים בעיר אחרת. ישראל קטנה, אבל בכל זאת זה מהווה
בעיה לבקר אותם. גם בגלל שאין להם מקום וזמן בשבילי, וגם בגלל
אילוצים של לימודים ועבודה, ששניהם בעיר שלי. אז כן, זה לא
שישבתי בבית כל היום וריחמתי על עצמי. עבדתי, למדתי, וחזרתי
הביתה לבית ריק... מ-חמש בערב, הייתי לגמרי לבד. קשה, מה שאומר
לאכול לבד, לישון לבד, להתקלח לבד, להשתין ולחרבן לבד, וגם
לעשות סקס לבד... עם עצמי. מה גם שלא היה לי עם מי לדבר, אז
דיברתי לעצמי.
החורף הגיע, וזה היה בלתי אפשרי לצאת מהבית. אז שתיתי ועשיתי
סמים. גידלתי זקן, לא הסתפרתי, הפסקתי להתקלח, חיברתי מחדש את
הטלוויזיה וצפיתי בכל החרא שיש בה. אחרי זמן קצר מצאתי את עצמי
מחוץ ללימודים ובלי עבודה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד, לא היה
לי כסף לבמבה. אז במקום זה עישנתי סיגריות. "שכחתי" לכבס את
הבגדים שלי, וגם את המצעים, ואפילו הייתי מתעצל להחליף
תחתונים. הפכתי מסריח ברמות, מטומטם ומסטול. כולם התרחקו ממני.
ולא היה לי כסף לבמבה. לילה אחד הייתי בדיכאון קשה, היה גשם
חזק בחוץ ואני לא יכולתי לישון. השעה הייתה מאוחרת והיו רעמים
וברקים בליל חורף קר. -רק לעתים רחוקות פוגשים רעם נחמד -
חשבתי. לא היה לי מה לעשות, אז החלטתי לפרק את הארון. אני רוצה
לראות איזה ציור היא ציירה שם בכוח המחשבה שלה. כל הציורים שלה
היו על טבע ומים ועננים... משהו מרגיע כזה, והם היו בכל קיר
בבית. אבל רציתי לראות גם את הציור הספציפי הזה. פיניתי את
הארון ולקחתי מברג פיליפס, (אני קורא לו "פאלאס",) ולאט-לאט
בסבלנות פירקתי את הדלתות, ואז את המדפים, וכל השאר... לא
הייתי צריך לפנות ממש את כל הארון כדי לראות את הציור. ראיתי
אותו מבעד ללוחות העץ שהטלתי למרגלות הקיר, לוחות העץ שפעם היו
ארון. היא ציירה את זה לפני שהיא הלכה, מתי ש-כל הבעיות שלי
הסתכמו ב-להשיג שקית במבה. אני הייתי מצויר על הקיר, יושב
בסלון, רוכן על השולחן, מגודל שיער ומוזנח עם מבט חלול וריק,
ועל השולחן מפוזרים שאריות סמים וכוסות ובקבוקים של שתייה
חריפה... היא ציירה אותי יושב בחשכה עם נוגה של צג טלוויזיה
מרצד על פניי, והילה ירוקה שמסמלת סירחון מקיפה אותי... |