היא הייתה בטוחה שנמאס לו ממנה. הוא לא החזיר טלפונים, לא ענה
למכתבים, ולא חיפש את קרבתה. האיש פשוט החליט להתחפף, כנראה,
ולא לראות את הפרצוף שלה יותר. דווקא היה לה פרצוף יפה, היא לא
הייתה נבונה במיוחד, ומן הסתם גם הפרצוף שלה לא שידר תבונה,
אבל היא הייתה נאה מאוד, אפילו יפה מאוד בנסיבות מסוימות. למשל
- אם הגבר חרמן מאוד, או מאוהב, אז היא נראית ממש פצצה. אבל אם
הוא ככה-ככה, אז היא נאה. אם הוא שונא אותה, אז היא מגעילה,
ויש לה פרצוף מגעיל של חייזר. אם היא כועסת, היא נראית כמו שד
- יפה או לא. ואם היא קשובה ואכפתית - אז היא נראית כמו מלאך -
יפה או לא. ואם יש לה קוצים בזנב, היא עושה גילוח. אבל נמאס לה
שהוא מתעלם ממנה, בעיקר אחרי שהיא השקיעה כל-כך הרבה לקבל ממנו
אהבה ותשומת לב. אז היא החליטה שהיא הורגת את כל הבנות בעולם,
מלבדה, כדי שיהיה רק שלה. הרבה בנים רצו בקרבתה אחרי ההשמדה
ההמונית הזו. למעשה, בצורה מוזרה ביותר, היא הפכה למעין אלילה.
אבל חלק מהגברים דווקא נמשכו לבני-מינם, כי התייאשו מחוסר
היכולת למצוא אישה. ומשום-מה, ובאופן תמוה ביותר, גם הוא מצא
לו בן זוג. היא דווקא העבירה לו מסרים רבים שהיא מעוניינת בו,
אך הוא לא אהב את תשומת הלב הגדולה שיקבל כבן זוג של האישה
היחידה בעולם, ולכן העדיף גבר. מה שהיה מתבקש מאוד בהתאם למצב
החדש. לכן, כאלילה, היא הפעילה את סמכותה המיסטית-דתית-נשית,
והורתה לאסור אותו, את אהובה, ולהכניסו לתא כלא. דווקא זה היה
תא כלא נוח ביותר, עם טלוויזיה, מחשב, רדיו, מוזיקה מוקלטת,
אפילו אופני כושר וג'קוזי ובריכה, והרבה ספרים וכלי נגינה,
והזדמנויות שונות לעסוק בתחביבים שונים, או ללמוד, או שניהם.
וכמובן ליהנות. למעשה "תא הכלא" היה ארמון גדול ומטופח, ושמור
היטב, עם גנים ומדשאות ומאות חדרים - אלא שהוא היה שמור שאיש
לא ייצא, כשם שאיש לא ייכנס. וכך שוטט לו אהובה בין חדרי
הארמון והשתעמם עד מוות, כי לא היה לו עם מי לדבר, מלבדה -
במידה והיא הייתה חפצה בכך. אבל הוא לא רצה לדבר איתה, כי היא
שעממה אותו, וכמתבקש מהמצב, הוא גם שנא אותה על שכלאה אותו,
ולא היה מוכן לגעת בה אפילו עם מקל. בינתיים היא נכנסה
להריונות אחד אחרי השני בשרשרת, מגברים שונים. במידה והייתה
נולדת לה בת - היא הייתה מומתת מיד. תינוקות זכרים זכו למעמד
מיוחד של בני האלה. הימים והשנים חלפו, וכל הנפשות הפועלות
הזדקנו. אנשי מדע ורוח הבינו, שאם האלילה לא תלד בנות, האנושות
הלכה קאפוט. אך זה היה מאוחר מדי, כי היא הייתה זקנה מדי בשביל
ללדת בנות ואפילו בנים. מעמדה התערער על שום שהאשימו אותה
בחדרי חדרים בקץ האנושות העתיד לבוא, ואנשים רבים דרשו את
שחרור כל האסירים הפוליטיים. כלומר - האסיר הפוליטי היחיד,
שהיה בעצם האסיר הרומנטי, אהובה שהפנה לה עורף. היא הבינה שאין
טעם להשאירו כלוא, ושחררה אותו, והוא יצא לחולל בעליצות באחו,
בעוד לבה נשבר, והיא חלתה מאוד. רק קומץ קטן מאוד של אנשי משען
נשאר לה, והם שסעדו אותה וטיפלו בה. אך היא הלכה וקמלה, עד
נפחה את נשמתה בגיל 55. מיד באו קריאות שקראו לכלות את זעמם על
מותה, על-ידי פגיעה בעלם שכה אהבה, אך למרות כל החיפושים הוא
לא נמצא. לא ידוע מה היה בגורלו, אך זה כבר לא שינה כל-כך.
באין אישה על פני כדור הארץ, נכחדה האנושות לאט-לאט, עד כי
נעלמה מעל פני האדמה. וכך, לאחר הקדמה קצרה זו, מתחיל הסיפור
רחב היריעה "עידן החיות" בוא נספר כיצד התקיימו החיים ללא
בני-אדם, אלא על-ידי החיות בלבד. מי מהן שמפותחות יותר, ומי
מהן שמפותחות פחות.