אני שונא קבצנים, כולל אלה שלא מצליחים להרים את עצמם וכל פעם
מסתבכים וחוזרים ומתחננים לעזרה.

היום בבוקר הסתובבתי במרכז המסחרי של העיירה. קניתי חלה לשבת
והיא עלתה 9.5 ש"ח. אמרתי למוכר, יש לי 200 ש"ח בשטר או 8.5
ש"ח - כל המטבעות בארנקי. המוכר הסכים לקבל את המטבעות ואני
ציינתי שאחזיר את השקל החסר.

כשיצאתי שמעתי מישהו קורא לי מעל מעקה המדרגות. "היי מבקר". זה
היה מרדוך - אפילו ציון שמו הפרטי עלול לזהות אותו. גָרוּש
מאִשָה שכל אחֶיהַ מבלים שנים ארוכות בכלא והיא לָשָה אותו יום
יום מחדש. חלש אופי ומסתבך שכל פעם נופל בצלילה חופשית לצרה
וממתין שמישהו יחלץ אותו. אפילו הילדים שלו מתעללים בו. במו
עיני ראיתי איך בנו בן השמונה בועט בו ללא הרף, בסניף של "מגה"
כשלא קנה לו משהו.

המתנתי... הוא הגיע. היו לנו מפגשים רבים בעינייני צרותיו
במקום עבודתנו המשותף - אישור הלוואות חרום, העברה ממקום עבודה
אחד לשני. מעולם לא יצא לנו לדבר אחד עם השני.

אמרתי לו "אני כבר לא המבקר, אני פנסיונר לפחות 3 שנים". "כן,"
הוא הנהן "בשביל הכבוד" והתחיל לספר לי על מחלתו שמחייבת אשפוז
של כשבועיים כל חודש בשל הצטברות שומנים סביב הכבד שלו ועל
ילדתו שזקוקה לסנדלים...

"אתה רוצה כסף?" שאלתי והוא הביט בי בעיניים של קוקר ספניאל.
"מצטער" אמרתי "יש לי רק כסף גדול"
שלפתי את 200 השקל ונתתי לו.
"אני אחזיר לך מתי שאפגוש אותך - בכל מקום" הוא קרא אחרי
כשהסתובבתי והלכתי.

אני לא נוהג לתת נדבות, כי אין לי עניין לתמוך בענף כלכלי
שפסול בעיני.

הלכתי.


18.7