השלב הזה ביום שמפציע אל מול עינייך, הרגעים הללו שבהם בא לך
לקרוע את החזה, לתלוש את השיער, לברוח מעצמך ולהראות את הכאב.
השלב הזה ביום שבו את יושבת במסעדה עם מוזיקה נחמדה ויין נחמד
והכל כל כך נחמד. מחוץ לחלון יושב לו סבא, גבר מבוגר, רוסי עם
כובע ואישתו. ואת מסתכלת, מביטה ולא יכולה להסוות את
ההתעניינות, חוקרת אותו. חוקרת אותו כל כך שפתאום מרגישה קרבה
מוזרה, אוהבת אנושות, רק לרגע אחד, ורוצה לעזור כרגיל. כואבת,
והוא כואב לו שם מולך. ואינך יכולה לעזור כי את במסעדה ולא
במחלקה. אבל המנהג המיותר הזה דבק בך ובא לך לקום ולחבק ולעזור
בכל מה שתוכלי, למרות שאת מבינה שאין כל כך מה לעשות. גם את
תגיעי לגיל הזה, מקווה שלא אבל יודעת שזה בלתי נמנע. פשוט
יושבת ובוהה.

העבודה שעוד לא התחלת, היעוד שעוד לא מימשת, העתיד הנוצץ שלך
יושב מולך במסעדה ונראה כל כך אומלל, כל כך לבד. ואת מבינה כמה
כולנו לבד בעולם, וכמה בחרת לעצמך את המקצוע הכי בודד בעולם.
ועדיין מוכנה, איתנה, מושיטה יד, מנסה להגיש עזרה. ופתאום
מתעוררת במסעדה. ומבינה שהעזרה לא מוגשת ולא עוזרת, ובכלל לא
תקינה כי הוא לא ביקש אותה. הוא רק נראה אבוד ולבד ואומלל.
ובעצם ישב שם עם אישתו ובנו. ורק את מפרשת את המציאות כמשהו
עויין ותוקף ומפיל לברכיים. אבל אנשים חוץ ממך שורדים, נלחמים,
מצליחים. ורק לך זה נראה קשה יותר כל יום, המאבק לא נגמר, ורק
הכוס מתמלאת כל יום עם משקה חדש.