דן עומד מאחורי הדלפק, לוקח הזמנות. הוא סטודנט למחשבים, עובד
בקפה שבקניון דרכים בגליל, בין שדות.
"מה בשבילך?"
"הפוך חזק".
"תרצי משהו ליד?"
"לא, אין עלי מספיק כסף. ותגיד, המודעה שדרושה מלצרית -
רלבנטית?"
דן מסתכל שוב בנערה התמירה שנכנסה והזמינה קפה, מוליכה ברצועה
כלבת לברדור לבנה. הכלבה מותחת את הרצועה, דוחפת קדימה. הנערה
מרסנת אותה בתכליתיות. הוא חושב שהיא לא תתאים למשרה. אבל אומר
לה "בטח שרלבנטית. מעוניינת?"
"כן".
"איזו לברדורית יפה! נראית גזעית. מה שמה?"
"פְּלָצֶבָּה. עם מי צריך לדבר פה בעניין המשרה?"
"אתי. אני מנהל המשמרת. ושמך?"
"רות".
רות היא סטודנטית לביולוגיה, רוצה להיות וטרינרית.
"תרשמי שם וטלפון, ונחזור אליך".
דן מפנה זמן בהמשך המשמרת, ומתיישב ליד רות.
"את בטוחה שאת רוצה למלצר כאן? זו עבודה עם אנשים, בלחץ, טיפים
קטנים".
"כן, אני רוצה. אני חייבת איזושהי הכנסה, עד שהתוכנית העסקית
שלי תתחיל להניב".
דן זוקף אוזניים. רות אינה נראית לו כמישהי עם תוכנית עסקית.
"איזו תוכנית עסקית?"
"רואה את פְּלָצֶבָּה? היא התוכנית העסקית שלי. היא אמורה
להמליט שמונה גורים בשנה, כל גור אלפיים שקל, והנה שכר לימוד
שנתי ועוד קצת. אבל זה לא עובד בינתיים. הפגשתי את פלצבה עם
זכרים גזעיים בזמן הנכון, עשו מה שצריך, אבל כבר שלוש פעמים
שלא יצאו מזה גורים. הפעם האחרונה היתה לפני חודש, ואין כל
סימן שהיא התעברה. מרגיז".
"תוכנית עסקית מגניבה. חבל שעוד לא הצליחה. תשמעי, אני רוצה
לדבר איתך עוד, אבל חייב לחזור לעבודה. אני מסיים את המשמרת
בעוד חצי שעה. אם מתאים לך, נדבר אז. בינתיים קחי עוגה וקפה,
על חשבון הבית".
דן חוזר אל הדלפק, בודק את הקופה, גוער במלצרים, מרגיע לקוח לא
מרוצה, וחושב על רות.
רות גומעת מן הקפה, נהנית מן העוגה.
ההנאה קצרה. מחשבותיה חוזרות אל קשיי הפרנסה. חושבת על
פתרונות. הפתרון המועדף הוא כמובן אביר על סוס לבן. אך כזה טרם
פגשה.
בחוץ מתחיל להחשיך.
"זהו, סיימתי את המשמרת, בואי נשב במקום שקט ונדבר. זה פה
קרוב, ברגל".
דן מוליך את רות מחוץ לאיזור הקניון, לחושך שבשדות. אחרי הליכה
קצרה מגיעים למבנה בטון נמוך, ישן, שבתוכו בריכה קטנה מלאה מים
קרירים. קושרים את פלצבה בפנים, סמוך למים. מטפסים אל גג
המבנה, מתיישבים על ספה ישנה וצופים אל האורות בעמק החשוך
הנפרש לפניהם. רות מתלהבת.
"איזו זולה מקסימה! מה המקום הזה? זה מעיין? המים נקיים?"
דן מחייך.
הוא מספר שפעם נבע המעיין בין עצי אלון, עד שבתקופת התורכים
נכרתו כולם. ושבחומה ומגדל הוקם בסמוך קיבוץ, ושהמייסדים הם
שהעמיקו את המעיין ובנו את המבנה שעליו, ובמים השקו את העדרים.
ושמאוחר יותר חפר בן קיבוץ עם יוזמה בריכה בסמוך למעיין והזרים
אליה את מי המעיין, ובנה מסעדה ליד הבריכה, אך המקום לא תפס.
דן מספר שהמעיין עמד נשכח במשך שנים, עד שלאחרונה התחילו לפקוד
את המעיין נשים חרדיות, המאמינות שביקור במעיין הוא סגולה
לפריון, ושמהלכת שמועה לפיה נשים חשוכות ילדים, לאחר שניסו
להתעבר בכל השיטות הידועות, גילו שהן בהריון לאחר ביקור במקום.
דן מספר כי יש נשים הטובלות בבריכת המעיין על בגדיהן, יש
המשכשכות רגליים או ידיים במים, ויש המסתפקות בשהייה קצרה ללא
טבילה, כי חזקה אמונתן בכוחו של המעיין להביא להן את הפריון
הנכסף.
דן אומר כי מגוחכת בעיניו התופעה של מתן כוחות מיתיים לאתרים
סתמיים, וציין את קברי הצדיקים בגליל, שהתרבו במהלך השנים
כפטריות לאחר הגשם.
רות מאזינה בעניין.
פתאום מתנערת וקמה.
"שמע, המקום מקסים והסיפור מרתק, אבל יש לי עבודה להגיש מחר.
מתי להתקשר אליך בקשר למשרה? מה הטלפון שלך?"
והולכת.
למחרת בערב מתקשרת. שואלת מה לגבי המשרה וגם מודיעה שיש לה
חדשה מרעישה.
"אני נורא מצטער, הבוקר מנהל הסניף הכניס לעבודה מלצרית שהוא
מצא. מה החדשה המרעישה?".
"פלצבה בהריון! עד אתמול הייתי בטוחה שהיא לא נתעברה במפגש
האחרון, והבוקר - היה לי ברור לגמרי שהיא בהריון. למען הסר
ספק, הלכתי לוטרינר, והוא היה נבוך לגמרי, אמר שהוא לא מבין
איך זה ייתכן.."
"מה את אומרת! נהדר! מתי אפשר לבקר אותה, וגם אותך? מה עם יום
ששי בערב?"
"סגרנו. אבל לא בשום זולה, אלא בפאב נורמלי".