שרונה מדברת בדקה יותר ממה שאני מדבר בשנה. הפה הקטן שלה יורה
לאוויר צרורות של מילים שמרחפות לרגע בחלל ומיד צונחות למטה
כדי לפנות מקום למילים חדשות. היא לא נושמת, שרונה. היא טוענת
שבזמן של נשימה אחת היא יכולה לשחרר עוד איזה מאה מילים לפחות,
וחבל לה סתם לבזבז אותן. אני, בזמן של נשימה בודדת, יכול לחצוב
מעצמי מקסימום עשר מילים, וגם אותן אני לרוב שומר לעצמי. זה מה
שאני עושה כל הזמן - נושם וקובר מילים בתוכי. פעם היא אמרה לי
שעמוק בבטן קיים אצלי בית עלמין למילים עם מיליוני מצבות.
אפילו היו צריכים להתחיל לקבור את המילים בקומות מרוב העומס,
היא צוחקת עלי, ומוסיפה שאם היו עושים לי פעם צילום רנטגן של
הבטן, היו רואים בשקף את המגדל הכי גבוה במזרח התיכון.
והיא צודקת, שרונה. המילים שלי נקברות אחת ליד השנייה בהתאם
לזמן שבו אני רוצח אותן, כך שכל שורה של קברים מרכיבה משפט אחד
שלם. כל לילה, ממש לפני שאני נרדם, אני מתכנס פנימה, בוחר חלקה
אקראית ומתייחד עם הגוויות. אני עובר מצבה מצבה ומרכיב מקברי
המילים משפטים שלמים שמזמן כבר שכחתי. אתמול בבוקר שרונה שאלה
אותי אילו משפטים יצא לי להרכיב בלילה. רק ככה אני יכולה אולי
להוציא משהו מהפה הנעול הזה שלך, היא אומרת לי. סיפרתי לה
שהתחלתי בחלקה ח' עם המצבה תחתיה קבורה המילה "טוב". אחרי זה
הנחתי אבן על המצבה של ה-"לי" וסגרתי את  המשפט עם המצבה של
ה-"אתך", ממש ליד הפנס הישן שצמוד לגדר בית העלמין.  היא
הסמיקה קצת, אבל מיד נעצה בי מבט מוכיח ונזפה בי שזה פשע לקבור
מילים כל כך יפות, ולמה אני כזה מוגבל רגשית, ואיזה מזל יש לי
שהיא עדיין איתי, היחידה שמוכנה לחיות לצד המילים המתות שלי.
הבוקר היא שוב שאלה. סיפרתי לה שהפעם טיפסתי עד לחלקה ה-י"ד
שבקומה ה-62, וחלקתי כבוד אחרון למצבות של ה-"אני" וה-"אוהב"
וה-"אותך". המבט שלה התרכך לשנייה, אבל אז היא התעשתה והתריסה
לעברי שאפילו המשפטים שאני קובר הם קמצנים במילים ותמיד
מורכבים משלוש מצבות בלבד. ארבע, סיננתי ללא קול, לוטש לעברה
עיניים שקופות, חושב לעצמי מתי יהיה לי סוף סוף אומץ להפסיק
לדלג על המצבה של ה-"לא". סיימתי לקבור בתוכי עוד משפט,
וחיבקתי אותה חזק חזק כמו גבר שיש לו מזל.