"האנשים שיודעים מציפים את הרחובות. אפשר לראות אותם ממהרים
במעברי החצייה, מצפצפים בתוך המכוניות, צובאים על החנויות. הם
משלחים אמיתות לחלל האוויר. וזה לא שהם תמיד ידעו. מה פתאום!
פעם גם הם היו כמוני. אבל אז הם פתאום הבינו. ככה הם אומרים.
ואני מת לזנק אל תוך מנהרת הזמן ולפגוש אותם לפני. אולי אז היה
לי סוף סוף עם מי לדבר."


"מהר, בוא לחלון. עכשיו! הנה היא! תסתכל לכיוון המעבר, ליד
השולחן פינג פונג, היא אמורה לעבור. היא בביקיני לבן. יואו...
איזו כוסית!! וזאתי סבתא!! אתה קולט?"  אסי לא ידע את נפשו.
מאז שאלי נבי, 'הויקיפדיה של עופרים', גילה לו שהבחורה הכי יפה
בעופרים היא בעצם סבתא לשלושה נכדים בת 44, הוא היה צמוד דקות
ארוכות לחלון החדר במלון, משקיף על הבריכה בכל הרגעים הפנויים
שלא בילה בבריכה עצמה. "אתה קולט שאם אני מתחתן אתה אז אני
בעצם אהיה סבא חורג עוד לפני שהייתי בכלל אבא? איזה קטע..."
העיניים שלו נצצו. נראה היה שסוף השבוע הזה באילת תרם למזוודת
האג'נדות שלו אחת חדשה ומרשימה.  "התלהבות-  זה מה שחשוב
בחיים. להיות מופתע. לא לחשוב כבר ראיתי, כבר הייתי. הנה, תראה
אותי למשל - מאז שגיליתי שהיא כבר סבתא אני עדיין בשוק. יכולתי
להגיד שזה לא כזה ביג דיל. בכלל - אני תמיד אומר: אסור לקחת
שום דבר כמובן מאליו!" שיחקתי עצמי מופתע יותר ממה שהייתי
באמת, כדי שלא יחשוב שאני אחד כזה שכבר לא מופתע או שלוקח
דברים כמובן מאליו. האמת שהפעם זה לא היה כ"כ קשה. בכל זאת -
סבתא. ועוד כוסית! נזכרתי שהייתה לי אפשרות לתקשר אתה כמה שעות
קודם בהפלגה של הקבוצה, כשנעמדנו ביחד על הסיפון של הספינה. זה
היה עוד לפני שידעתי שהיא בכלל סבתא, כשהגענו למקום שאפשר היה
לקפוץ למים. היא בדיוק סיימה להתפשט לביקיני לבן ושאלה אותי אם
אני חושב שהמים קרים. עניתי לה שנראה לי שכן ואז שתקתי. לא
הייתי בעמדה טובה להמשיך. מה כבר אפשר להגיד לבחורה שנייה לפני
שקופצים למים העמוקים?
אסי נכנס לזון: "תראה מה זה, אני תמיד אומר: אתה אף פעם לא
יודע איזה סיפור חיים מסתתר מאחורי כל אחד. אתה בטוח שאתה יודע
ואז אתה מגלה עולם שלם. אתה יודע שאלי נבי סיפר לי שהסבתא חזרה
בשאלה רק לפני שנתיים? בגלל זה אני כל כך אוהב את עופרים. אתה
מדבר עם פנויים פנויות כמוך ומגלה כל הזמן מלא דברים מפתיעים.
חייבים לדבר. פעם היו לי המון רגשי נחיתות. אבל היום אני מבין
כמה המצב שלי טוב. למדתי להעריך דברים. אתה גם חייב ללמוד
להעריך את כל מה שיש לך". הנהנתי בראש ומלמלתי כמה הברות של
הסכמה. סה"כ - מדובר באג'נדות מאד נכונות וידידותיות. גם אסי
עצמו מאד ידידותי. בפעם היחידה שרבנו ותפסתי אותו חזק בצוואר
בשדה התעופה כשחזרנו מהטיול לשוייץ, הוא לא הגיב. הוא אפילו
התקשר אח"כ להתנצל. אני גם התנצלתי ואמרתי לו שאני בדרך כלל לא
אלים, וגם לא התכוונתי באמת לזה שהוא הטרחן הכי גדול בעולם. לא
רק שהוא הבין, הוא אפילו אמר לי בגילוי לב מרגש שהוא מודע לזה
שיש לו לפעמים את הבעיה הזו עם ההערות, אבל גם שאני לא צריך
להיות כ"כ רגיש. אנשים מדברים לפעמים ולא באמת מתכוונים. ובכלל
- זה הכול רק בגלל שאני לא מדבר כ"כ הרבה, והוא היה חייב
איכשהו בטיול של שבוע למצוא דרך להעסיק את עצמו. השלמנו לגמרי.
ואז הוא שקע במפתיע בקשר הדוק בן חודשיים עם שירה, שהסתיים
במפח נפש גדול מצדה ואדישות קצת כועסת מצדו. האג'נדה שלו
בענייני זוגיות רק התחדדה. " לי טוב ככה בחיים. לא מעניין אותי
מה יגידו. אני מסתכל על כל הנשואים ותאמין לי שהם מקנאים בנו.
חופשיים, לא צריכים להיסחב אחרי אישה מנג'סת בשופינג עד הלילה.
בא לנו - הולכים לים ואוכלים במסעדה, נוסעים לאילת עם עופרים.
זוגיות זו פשרה, אין מה לעשות, ואני ואתה לא בנויים לזה. אתה
חושב שרוב הזוגות נמצאים ביחד כי באמת טוב להם? אין מצב. הם
ביחד רק בגלל החברה ורק בגלל ההרגל ובעיקר בגלל שהם מפחדים
להיות לבד. ולי טוב לבד! כל אחד חייב לעשות רק מה שבאמת טוב
לו".  לאג'נדה הזו היה לי קל להתחבר, למרות שלא טוב לי לבד וגם
לא בזוגיות. רק שלבד זה קצת פחות מפחיד. וגם לא צריך לדבר.
ואני גם לא יודע לנסח משפטים בצורה של אג'נדה. אבל אסי - תן לו
את הלבד שלו ואת האנשים הנכונים כדי ליחצן אותו, והוא בשמיים.
ככה הוא גם מצליח לסחוף את כולם בעופרים. אפילו שהוא משתדל
להוסיף מידי פעם הסתייגויות שהוא לא פוסל כלום, ואם זה יבוא אז
זה יבוא, ומשפחה זו כן אופציה, מתישהו, עם הבחורה הנכונה, ועוד
שקרים לבנים ש"חייבים אם לא רוצים שבחורות ימחקו אותנו עוד
לפני שנגיע לפחות למזמוז בים ". פעם, כשישבנו על לאפה אצל
"כחיל" ביפו, הוא ביקש ממני לדרג את החיים שלי מ-1 עד 10.
עיגלתי הרבה למעלה ל- 5 רק כי לא היה לי נעים. הוא מיד שם את
הלאפה שלו בצד וחייך חיוך של ניצחון בעודו מדרג את עצמו 9. ואז
הוא התחיל לחקור למה לא טוב לי בחיים, והגיע למסקנה, אחרי
שגמגמתי, שהבן אדם צריך לדעת להעריך את מה שיש לו. "אתה קם
בבוקר, אתה בריא, יש לך כמה חברים, פרנסה טובה, אתה חופשי -
תגיד תודה. כל אלו שבזוגיות מתים בנו מקנאה. הבעיה שלך היא
שאתה לא יודע להעריך את הדברים הטובים בחיים שלך. שום דבר לא
מובן מאליו". וזה לא שהוא תמיד היה ככה. מה פתאום! המפץ הגדול
פקד את אסי קצת אחרי גיל 30. באותה תקופה הוא עדיין חיפש
זוגיות וחשב כל הזמן מה לא בסדר אתו, אבל היום, בגיל 40 וקצת,
הוא כבר לגמרי שלם עם עצמו וקורע לחיים ת'צורה. הוא תמיד אומר
שארבעים זה השלושים החדש, וכשהבחורות בעופרים שואלות אותו בן
כמה הוא, הוא מבקש מהן לנחש כדי לסחוט מחמאות. אחרי זה - לא
משנה לאן מתפתחת השיחה, הוא יודע כמו להטוטן אג'נדות אמיתי
לנתב אותה לאיך שהוא התפתח עם השנים; ואיך שהוא לא תמיד היה
ככה; ופעמיים בשנה הוא טס לחו"ל כי זה מה שבאמת חשוב בחיים;
והופעה של אייל גולן בקיסריה לפחות פעם בשנה זה לנשמה; והבריכה
בת"א מינימום פעם בשבועיים, אפילו שהוא גר בטבריה זה בכלל
;must ובן אדם צריך ואת צריכה... אני כל פעם מתפלא מחדש שזה
עובד בשבילו. גם עכשיו באילת. ואולי זה לא כ"כ מפליא. הוא פחות
יפה ממני אבל הומה אג'נדות ידידותיות, נראה צעיר לגילו ויודע
המון על איך צריך לחיות את החיים. מה עוד צריכה בחורה לעזאזל?
אחרי שנתיים, כשישבנו בבית קפה קטן בנוה צדק, כבר הייתי יותר
נדיב עם עצמי כשהוא ביקש ממני לדרג. הענקתי לעצמי 7, כי הרגשתי
צורך להראות מגמה של שיפור. הוא היה מאד מרוצה ואמר שסוף סוף
התחלתי להפנים ממנו משהו. אבל יכול להיות גם שהבחנתי בעווית
קטנה של לחץ על הפנים שלו מזה שהפערים בינינו מתחילים להצטמצם.



עמי שבן הוא מאמן הבית של עופרים שעופר הבעלים לוקח אתו כדי
לשלב סדנאות בטיולים. לדעתי הוא לא משלם לו, רק נותן לו טיולים
בחינם. נראה לי גם שהם חברים קרובים. הסדנאות עוסקות בד"כ
בעניינים שקשורים לזוגיות, רושם ראשוני, בליינדייטים, חיזורים
וכל העולם הלא פשוט הזה. עמי קצת דומה לאסי. גם הוא לא הכי
יפה, קירח ונמוך, רק שלעמי יש תמיד פרצוף קצת כועס. פעם ראשונה
נתקלתי בו כשנסעתי לבד לטיול של עופרים לאיטליה. זה היה הטיול
הראשון שלי לחו"ל אחרי הרבה זמן, ועוד של פנויים פנויות.
כשישבנו כמה חבר'ה קצת אחרי הנחיתה בפיצריה קטנה במילאנו,
העיניים שלי היו אדומות מזה שלא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות.
עמי ישב די קרוב אלי בכסא הקיצוני, לא מדבר בכלל, נראה זועף
ומנותק. הוא לבש ג'ינס דהויים וחולצת טריקו קצת מרושלת. לא
ידעתי מיהו וחשבתי שהוא עוד אחד מהקבוצה. האמת שקצת ריחמתי
עליו אפילו שגם אני לא דיברתי הרבה ביום הראשון. מידי פעם הוא
הציץ אלי בעיניים מוזרות ולא כל כך נעימות, אבל התעלמתי.
באוטובוס למלון, כשהוא לקח את המיקרופון והזמין את כולם להגיע
לפגישת הכרות בערב קצת הופתעתי, אבל הייתי מבסוט מזה שסוף סוף
אפשר יהיה להכיר. היו באוטובוס שלוש בחורות שדווקא די מצאו חן
בעיני. ברגע שעמי התחיל לדבר בסדנה, היה נראה לי שהוא פתאום
משנה צורה. כמו גיבור על שלובש גלימה ואז הופך מחנון מנודה
לאיזו חיית טרף מעופפת.
"שמי עמי שבן, בעל עסק מצליח לייעוץ ארגוני לחברות גדולות,
יועץ לעסקים קטנים, מאמן לזוגיות ולדייטים, יועץ נישואין, מטפל
רוחני-הוליסטי, מומחה לכלכלת המשפחה, מדריך שחייה לפעוטות ועוד
מלא דברים. ושלא תחשבו. זה לא שתמיד הייתי ככה. מה פתאום!
הייתי בחור צעיר וחסר ביטחון עם בעיות קשות של דימוי עצמי, קשה
יום, בודד וחסר כל. עד שיום אחד התוודעתי במקרה לעולם האימון
האישי והעסקי, ומאז- בנחישות, בהתמדה ובעזרת שיטות האימון
הייחודיות שפיתחתי- הפכתי למטאור העסקי-רוחני-זוגי שאני כיום.
אז יכול להיות שאני אשמע לחלק מכם מעט בוטה בהתחלה, אבל השיטה
שלי עובדת - זה בטוח. ואני כאן עבורכם. לסייע לכם להיפתח,
להכיר, להתחבר לעצמכם, לאחר. ליהנות, להגשים חלומות, להגשים את
המהות שלכם. " הוא המשיך לדבר בידענות על רושם ראשוני, ועל זה
שהכול נקבע כבר בשתי הדקות הראשונות של כל מפגש.  היה לו מין
חיתוך דיבור פסקני כזה, בוטה קצת אפילו. הוא עבר לדבר על איך
שכל אחד מציג את עצמו בפני העולם, וביקש מכל אחד מהקבוצה שישבה
במעגל לספר קצת על עצמו. אני הייתי בין הראשונים. עוד לפני
שהספקתי לפתוח את הפה, הוא כבר קטע אותי וסיפר לכולם איך הוא
עקב אחרי בצהריים בפיצרייה וראה איך אני כמעט לא מדבר עם אף
אחד, וכמה שאני זועף כל הזמן והבגדים שלי לא מכבדים ועל איך
שהוא הסתכל עלי בשמש וראה רק זיפים. אני כבר לא זוכר מה הוא
עוד אמר בדיוק, רק שהכול היה בטון תקיף כזה ומשולב בבדיחות
שהצחיקו את כל הקבוצה. כשהתחלתי לספר על עצמי הוא עצר אותי
אחרי כל משפט ודיבר על כמה שאני יבש, לא יושב זקוף, לא מחייך,
לא מסתכל בעיניים ושככה אי אפשר להכיר. לא עניתי לו. לא הייתי
בעמדה טובה. רק חיכיתי שייגמר כבר.
אבל הזדקפתי ואפילו חייכתי קצת כדי להראות שאני אחד שיודע
להפנים ביקורת בונה. בהמשך הטיול לא העזתי להסתכל בעיניים למי
משלושת הבחורות שמצאו חן בעיני. אפילו שהכול היה לי עדיין
מעורפל בראש, ולא בדיוק זכרתי מי הייתה בסדנה ומי לא. כשחזרתי
לארץ חשבתי אולי להתלונן לעופר או באיגוד המאמנים, אם יש דבר
כזה. בסוף ויתרתי, גם כי הייתה לי תקופה מטורפת בעבודה, וגם כי
נזכרתי שכולם בסדנה צחקו. אם לאף אחד זה לא נראה כזה סיפור,
כנראה שהבעיה היא אצלי שאני עדיין רגיש כל כך למרות כל השנים
והטיפולים. אחרת השיטה שלו הייתה עובדת גם עלי. זה בטוח.


חמש שנים אחרי, אני שוכב על המיטה במלון באילת ואסי מתכונן
לרדת לסדנה של עמי. הצצה חטופה מהחלון, אולי במקרה הסבתא חזרה
לבריכה, והוא לוקח את הכרטיס מגנטי מהשידה וממהר לאולם
ההרצאות. גם בסוף שבוע הקודם באילת לפני שנה לא הייתי באף
סדנא, אפילו שאז עמי היה רק חלק מצוות של חמישה מאמנים, שכל
אחד מהם עבד עם קבוצה קטנה. זה עדיין סיכוי של 20 אחוז להיתקל
בו. מבחוץ נשמעות הטחות דלת ונקישות עקבים של בחורות, מבושמות
ומאופרות מן הסתם, שיוצאות לסדנה. עוד שעתיים ארוחת ערב. עצמתי
עיניים בינתיים עד שנרדמתי. לאחר ארוחת הערב, הסתובבתי קצת עם
אסי בלובי. כל כמה דקות הוא היה תופס איזושהי בחורה תורנית
לשיחת אג'נדה צפופה על זוגיות ועל החיים בכלל. אני ישבתי בספה
ליד, עם פנים שמתאמצות להקשיב. מפעם לפעם ניסיתי את כוחי
והשחלתי הערת אגב משלי. לרוב, הבחורה הפנתה אלי מבט מרפרף
מנומס, ומיד החזירה את העיניים הביתה לאסי שלא עצר לרגע. בסוף
השיחה,אם הבחורה לא הייתה איזושהי "כונפה אפילו בסטנדרטים של
עופרים" , הוא היה לוקח טלפון למטרות ידידות בלבד, "כי החיים
זה לא שחור ולבן ותמיד כיף שיש עם מי לדבר". בד"כ זה מה שקרה
באמת, והוא הסתפק בשיחות טלפון ארוכות ועמוקות בתדירות הולכת
ופוחתת, עד שמישהו מהם איבד עניין לחלוטין. אסי תמיד טוען שזה
הוא. דווקא עם דינה, שנראתה די טוב אפילו לפי סטנדרטים
חוץ-עופרתיים, זה היה קצת שונה.  אסי התחיל כהרגלו להלל את
הלבד שלו בנימוקי מחץ מבריקים, אבל כאלו שמשאירים גם מקום
ל"אבל אני לא פוסל כלום". היא הנהנה בהסכמה, אבל גם אמרה
שלמרות הקושי שחוותה בגירושין, היא תמיד מעדיפה את הביחד עם
האחד. באופן קצת מפתיע, היא דאגה כל כמה משפטים להפנות אלי
עיניים צוחקות ושואלות. בסוף, עוד לפני שהוא הספיק לקחת טלפון,
היא כבר הפנתה אלי חזית מלאה ומרגשת, ושאלה אותי מה אני חושב.
עניתי לה קצת מגמגם שאני שלם לגמרי עם הלבד שלי, אבל זה לא
שאני פוסל, ולך תדע, ואולי אם זו תהיה באמת האחת, ועוד כמה
משפטים שקלטתי מהמאסטרו כמו שוליה נאמנה. המשכנו לדבר, והיא
שאלה אותי עוד שאלות כמו למה לא הייתי בסדנה; ואם אני עובד לבד
מהבית, איך זה שלא חסר לי מגע אנושי; ומתי היה הקשר האחרון
שלי; וכמה חברים יש לי חוץ מאסי. למזלי, התשובות שהמצאתי לה
סיפקו אותה לגמרי.

יותר מאוחר, בערב, יצאנו אני, אסי, דינה ועוד שתי חברות שלה
ל"מנקיס" בטיילת. כרגיל היה שם מפוצץ אז הסתובבנו קצת באזור.
דיברתי המון יחסית, ואפילו זרקתי לדינה מידי פעם כל מיני
משפטים מצחיקים ומקניטים. היא צחקה די הרבה, והצעדים שלי הפכו
קלים מרגע לרגע.  בסוף הערב, כשהגענו כל החבורה לאיזה חוף חשוך
באילת, דינה בחרה לשכב דווקא לידי. הכתף שלה נגעה והרפתה
במחזוריות. היא נשמה עמוק את הגלים והכוכבים ואמרה שאלו הרגעים
שלה בחיים. לא יודע מאיפה הבאתי את זה, אבל הנחתי את היד שלי
על המצח שלה, ולחשתי שאני עושה לה הילינג. היא חייכה בעיניים
עצומות, ומלמלה שהיא באמת מרגישה גלים של חום מהיד שלי. ביד
השנייה פיזרתי עליה אבני חוף קטנות, והיא רק נפנפה אותם
בחינניות מהחזה, ואמרה לי בכאילו עצבים שהיא כבר תסגור איתי את
החשבון אחר כך. כרגע היא עסוקה בלהנות. אסי בינתיים היה עסוק
עם חברה שלה. היה לו איזה משפט חדש שמצא באיזה מקומון שהוא מאד
התלהב ממנו. משהו בסגנון "אהבה זה משהו תיאורטי, שלפרקים הופך
למעשי, ורק לפרק זמן קצר". הוא הרגיש צורך לשתף אותו כמעט עם
כל אחת, רק שהפעם, כפי שהבנתי ממנו למחרת, הוא נתקל בתגובה
צוננת, מעליבה אפילו, של אחת מהחברות "השמנות והמכוערות" של
דינה. באותה הזדמנות, הוא סיפר לי גם שהייתה לו לפני כמה דקות
שיחה מעניינת עם דינה ועוד כמה אנשים מעופרים על פרפרים.
לדעתו, כשהיא דיברה על הפעם האחרונה שהיא הרגישה פרפרים בבטן,
היא התכוונה אלי. אמרתי לו שזה שטויות וכולה עשיתי לה הילינג
מזויף. היא בטח התכוונה לבחור הזה שהיא סיפרה לנו שהייתה
מאוהבת בו במשך שלושה חודשים. וזה לא שאני פוסל את האפשרות
שהיא מעוניינת בצורה כזו או אחרת, אבל מכאן ועד להיסחף
לפרפרים...  בכל מקרה, לא נראה לי שאני בכלל מעוניין, בטח שלא
לקשר רציני כי אין לי כוח לזה, וגם בגלל שהיא גרה בגדרה עם שני
ילדים, והיא בטח לא מושכת אותי עד כדי כך. אסי מלמל איזשהו
מלמול של הסכמה, וחזר לתצפת על הסבתא בבריכה. חשבתי לעצמי
שאולי גם יש קשר לזה שהיא שואלת יותר מדי שאלות, ולא בטוח
שתמיד אצליח לזכור את מה שהמצאתי בפעם הקודמת.



פעם ראשונה שאני נוסע לאילת מאורגן ושקט. לרוב אני שוכח דברים.
זה יכול להיות כובע, משקפי שמש, כלי רחצה, ואפילו שכחתי פעם את
הארנק. תמיד אני גם מסיים לארוז ברגע האחרון לפנות בוקר, יוצא
מהבית וחוזר שוב שלוש פעמים או יותר, לבדוק שהכול בסדר. הפעם
הכל הלך חלק. סיימתי לארוז כבר יום קודם, ומאד רגוע, שלא
כדרכי, התפניתי להמשיך את 'אניהו' של אתגר קרת. ברקע, הטלויזיה
הייתה פתוחה כל הזמן על האח הגדול. עושה לי טוב להרגיש שיש
אצלי אנשים בבית, בעיקר כשהם נמצאים בצד השני של זכוכית חד
כיוונית. עם הספרים התחלתי רק בשנה האחרונה. ההתחלה הייתה
מהוססת. כמו עיניים ממצמצות שמנסות להתרגל לאור אחרי שבועות
ארוכים בצינוק. היום אני מרגיש בבית, וקורא שלושה במקביל.
ארזתי לאילת גם כמה ספרים, ואני יודע שזה נשמע דבילי, אבל
הרגשתי כאילו הם נותנים לי כוח. מין עוצמה שקטה כזו שמחברת
אותך פנימה ללא קשר למה שקורה בחוץ. דמיינתי איך אני יושב
בבריכה באילת שקוע בספר. נשים פנויות בביקיני שהתרגלו לגברים
של עופרים, שבמקרה הטוב קוראים עיתוני ספורט בשירותים, כמו אסי
למשל, מגניבות מפעם לפעם עין תמהה לכיוון גבר קצת אחר. הן
מתקדמות לעברי בצעד נחוש, מנערות מעליהן ממטרי מלל של
אנאלפביתים מתאמצים מדי. כשאחת מהן מתיישבת לידי ושואלת מה אני
קורא, אני עונה לה בחיוך שזה אתגר קרת. שמעתי עליו, היא אומרת,
איך הוא? אני מניח את הספר בצד ומזדקף קצת. ואז מתחיל להגיד לה
שהוא באמת מספר סיפורים מבריק כמו שאומרים, אבל קצת מפריע לי
שלרוב אין אצלו פואנטה ברורה, והמסר לא מספיק מודגש. יש לה מבט
מאד מתרשם בעיניים. ממני, לא מאתגר.  

עכשיו אני שקוע עמוק בכיסא נוח בבריכה, יום למחרת ההילינג על
החוף. מרחוק אני רואה את דינה ועוד שתי חברות מתקדמות לעברי.
היא בביקיני בצבע תכלת ורגליים חלקות בצבע מוקה. התחלתי לקרוא
ממש מהר. אני חושב שבחצי דקה עד שהיא הגיעה אלי סיימתי עוד
איזה שישה עמודים. נו מילא, אני חושב לעצמי, נחזור אליהם מאוחר
יותר. הן התמקמו בכיסא נוח לידי. דינה חייכה אלי קצת. חייכתי
חזרה בעיניים, כשהספר עדיין מסתיר את רוב הפנים שלי. היא כאילו
רצתה להגיד משהו ואז חזרה בה. בסוף היא שאלה כמה פעמים אם היא
לא מפריעה. עניתי לה שמה פתאום. בפעם האחרונה כבר לא עניתי.
נראה לי מוזר מדי כל העניין הזה. גם לא עניין אותה מה אני
קורא. היא נכנסה למים ונעמדה בתוך הבריכה, אוחזת במעקה הכסוף.
תוך דקה התאספו ארבעה גברים מסביבה. אחרי זה הגיע גם אסי שמיקם
את עצמו במרכז החבורה, מוודא שהשיחה לא תהיה סתם, אלא שיחת
אג'נדה של ממש. בסוף נכנסתי למים ועשיתי כמה בריכות. למעקה לא
התקרבתי. זה ממש לא הסגנון שלי.  
בהמשך היום היא די התעלמה ממני. ניסיתי לתפוס את העיניים שלה,
להתיישב לידה בהופעה של הקוסם, להיצמד אליה בארוחת צהריים. היא
הייתה עסוקה בהחלפת מבטים והקנטות הדדיות עם גבר אחר. יצא לי
לראות אותו רק מאחורה. לא נראה משהו בכלל. הפעם היחידה שהיא
פנתה אלי הייתה בלובי אחרי הצהריים. היא שאלה אותי אם נהניתי
מהספר. פעמיים. אחרי זה היא שאלה אותי אם אני בא לסדנא. "שמעתי
שעמי היה מצוין אתמול", היא הוסיפה. שלחתי לה מבט קצת עצבני,
ועליתי לחדר לישון. נרגעתי מהר. זה לא שהיא אהבת חיי או משהו.
בדרך למעלית ראיתי את אסי יושב מסביב לשולחן בלובי עם חבורת
גברים, לשם שינוי. מתוך בליל של הברות קטועות, הצלחתי ליירט רק
חצי משפט שלו:" ...ולא סתם סבתא, גם חוזרת בשאלה!"
אחרי שישנתי איזה שלוש שעות, ירדתי חזרה לארוחת ערב. בכניסה
למעלית בדיוק חיכתה גם סוזן. אלי נבי קורא לה "סוזן עמינח"
בגלל ההיסטוריה המרשימה שלה על המזרונים של הגברים בעופרים. לא
יצא לי אף פעם לדבר אתה. היא גבוהה ממני בראש, ומאסי בשני
ראשים. היא כבר לא צעירה, בערך בסביבות הגיל של הסבתא, וגם
מדורגת מתחתיה בדירוג הרשמי של עופרים. לא בעיני. אם איזו פיה
טובה הייתה מאפשרת לי לבחור רק מישהי אחת לבלות אתה לילה או
שניים, הרגליים הארוכות של סוזן עמינח היו ללא ספק הבחירה
הראשונה שלי. שאלתי אותה אם היא ללובי, היא ענתה לי שכן,
ולחצתי את הלחיצה הכי גברית שיכולתי על הכפתור. רציתי להגיד לה
עוד משהו, אבל לא הייתי בעמדה טובה. אני יותר נמוך ממנה, וגם
מה כבר אפשר להגיד לבחורה במעלית?

אחרי ארוחת ערב היה די משעמם. לאף אחד כבר לא היה כוח לצאת
לעיר, והסתובבתי עם אסי ברדיוס של המלון, כדי להוריד קצת
ת'אוכל. בדרך פגשנו את עופר הבעלים. כל פעם שהוא רואה אותנו
הוא שואל איך אנחנו נהנים מהטיול. הפעם הוא פנה רק לאסי. אסי
החמיא לו על הארגון, והוסיף שהוא קיבל אנרגיות לכל השבוע.
אמרתי שגם אני, ועופר הזמין אותו לבוא גם לטיול לקרואטיה עוד
חודשיים. אחרי זה ראינו גם את משה סלסה, מנהל צוות הבידור של
המלון. הוא שאל את אסי אם הוא יגיע למסיבה הלטינית שתהיה אח"כ,
ואסי ענה לו שרק בתנאי שהוא ישים גם מזרחית. אמרתי לו שאני
דווקא לא מת על מזרחית, וסלסה חייך ונפרד ממנו בטפיחה על הכתף.
חזרנו למלון, לא לפני שאסי נבהל מאיזה אמסטף שהופיע מולנו משום
מקום והתחיל לחשוף לעברו שיניים. אסי ברח, ואני נשארתי במקום,
מביט בשלווה בלתי ברורה על האמסטף המחרחר לעבר אסי המתרחק,
ומחכה שיעזוב. כשחזרנו למלון הרגשתי חולשה בכל הגוף. כנראה
משהו שאכלתי. עליתי לחדר מוקדם. ונרדמתי.

ובחלום חזרתי לאוטובוס של עופרים בנסיעה הלוך לאילת. משחק
החבילה היה בעיצומו. ארז דיבר למיקרופון וסיפר שהוא איש עסקים,
רווק מנתניה, מתעסק בנדל"ן אבל גם אוהב לצייר ולבשל בשעות
הפנאי. אוהב את החיים ומחפש את האחת. הוא העביר את החבילה לרלי
שצעדה לקדמת האוטובוס וסיפרה שהיא גרה בגדרה, גרושה+2, בת 38,
אוהבת לצחוק ולבלות ועובדת כמזכירה במשרד עורכי דין. מחפשת את
המתאים לפרק ב' ותשמח להכיר אנשים מעניינים. החבילה המשיכה
להתגלגל בין בעלי מקצועות שונים מכל רחבי הארץ עם תחביבים
מעניינים שמחפשים את הצלע החסרה. עופר הבעלים- ברגע שעלה איזה
חשמלאי או אינסטלטור אמר לכולם בחיוך ש- "אתם רואים, בעופרים
תוכלו למצוא לא רק בני זוג לחיים, אלא גם מישהו שיפתור לכם
בעיות צנרת וחשמל בבית." נהמות של צחוק זמזמו בחלל האוטובוס.
אסי כהרגלו, חיכה בסבלנות עד שתצטבר רשימה מכובדת של מקצועות,
ואז בהטעמה מלאת פאתוס סיפר שהוא מפקח במס הכנסה, ושהוא שמע פה
דברים, ושידברו אתו אח"כ. כולם כרגיל צחקו או שהשמיעו קולות
מדומים של בהלה. אני כהרגלי התכווצתי עוד יותר בכיסא וסיננתי
לעצמי ש-'מה הקשר, כולה פקיד שומה זוטר בצפון'. החבילה הגיעה
לבחורה שמנמנה ומתולתלת בשם מירי, שלא כל כך הבנתי מה היא
אומרת מבעד למסך הצחקוקים שלה. כשהיא סיימה לדבר וחיפשה למי
להעביר את החבילה, הזדקפתי פתאום. באומץ לב השמור רק לחלומות,
התקדמתי לעברה מהכיסא הצדדי שבמושב האחורי, מסמן לה בעיניים
להעביר אלי את החבילה. התקרבתי בביטחון לכיוון הנהג, מתעלם
מהפחד קהל שלי וגם מזה שבמושב הראשון, ממש צמוד למיקרופון, ישב
אדון עמי שבן. " שמי נדב קלמן, רווק בן 40 מכפר סבא. אני עובד
מהבית כעצמאי בתחום המחשבים. אוהב פאבים וסרטים טובים. מחפש
מישהי נחמדה עד 38, וזהו פחות או יותר". קצר, אבל עברתי את זה
לא רע איכשהו. נשמתי לרווחה וכבר חיפשתי בעיניים למי להעביר את
החבילה, אבל אז מסיבה לא ברורה החזרתי את היד למיקרופון
והמשכתי. " ועכשיו נעבור לחלק האמיתי. אני לא באמת מחפש קשר
זוגי. בשלב הזה של החיים אני אסתפק בנשימה שקטה וסדירה. את רוב
הזמן שאני לא מול המחשב אני מבלה בסיבובים בסלון וברעידות
ופרכוסים קלים. אני מוגבל חברתית, מתעב סמול-טוקס, ארוחות
משפחתיות, ומשפחות באופן כללי. חלק גדול מהפסיכולוגים בארץ לא
היה מתקשה להצביע עלי במסדר זיהוי. הפרוזאק טיפה עוזר לפעמים,
אבל גם גורם לי לפצעים גדולים ומוגלתיים בכל הגוף, למי שתזכה
לראות אותי ללא בגדים אי פעם. המוח שלי מחורר מחרדות, ואני
פוחד מהמוות כל יום מחדש. מהחיים אני פוחד עוד יותר. אני לא
באמת אוהב לבלות, אני רק עושה את עצמי נחמד לפעמים, ובדמיון
כבר הספקתי להרוג חלק מכם. לגבי היתר- סבלנות, סוף השבוע רק
התחיל. היצור החי היחידי שאי פעם אהבתי הוא כלב ג'ינג'י קטן
בשם מילקי, ואני עדיין הולך לישון אתו כל לילה, אפילו שהוא כבר
מת יותר משמונה שנים. אני גם בטוח שאני זה שאשם בזה.
אבל מי שתצליח לראות מעבר לכל זה, תמצא אדם רגיש ועדין. אין לי
שום אג'נדות לחיים, בגלל זה אני היחיד כאן שבאמת יודע להקשיב.
כשאת תבכי אני פשוט אבכה ביחד אתך, ובחיים לא אגיד לך שגם אני
כבר הייתי במצב הזה ואתפאר איך הצלחתי להתגבר. אומרים גם שיש
לי אנרגיות חמות. בגלל זה כל כך כיף להתחבק איתי. מחפש מישהי
נחמדה לקשר לא רציני ולא מחייב, אבל עמוק ואחר. מי שמעוניינת -
אני תקוע אי שם במושב האחורי. אני לא מדבר הרבה, אבל מגיב
כשפונים אלי."
הנחתי את המיקרופון ונשמתי. אפשר היה לשמוע את רשרוש הג'ינסים
על המושבים. הסתכלתי על אסי. המבט שלו היה קבור במשענת הכיסא
שלפניו. גם של עופר. סובבתי את הראש לכיוון של עמי. אני חושב
שהבחנתי בהתחלה של חיוך על השפתיים הקפוצות שלו. טוב, הפעם
בטוח שלא הייתי יבש.
חזרתי למקום, דומם ומחכה כמו אחד שיודע. הסבתא מהבריכה הייתה
הראשונה שהזדקפה והחלה להתקדם לעברי. אחריה סוזן עמינח. ואז
דינה. שלושתן - נועצות בי מבט משולהב, פורמות מגופן עוד ועוד
פרטי לבוש מיותרים ככל שהן מתקרבות, מתעלמות מהמבטים המשתאים
של הקבוצה ומגרונן מפציעות נהמות תאווה עולות ויורדות שנשמעות
כמו...

הנחירות החזקות של אסי. זה מה שהעיר אותי בסוף. כמו בכל לילה
אתו באילת. אלא שהפעם ניערתי אותו בעצבים, ומתוך שינה הוא נאם
לי שאני חייב להפסיק להיות רגיש כל כך ושבחיים צריך ללמוד
להסתגל להכול.


האוטובוס חזרה למרכז איחר בכמעט חצי שעה. על הנסיעה הביתה אין
לי הרבה מה לספר. נסיעה די שגרתית. עופר לא חזר אתנו, ולשמחתי
גם לא עמי. הוא נשאר במלון עם איזושהי בחורה שבאה אליו לשיחת
אימון. אלי נבי סיפר לנו שבד"כ הוא מזמין לשיחות אימון אישיות
רק בחורות. האמת, מפרגן לו למרות הכול. בכל זאת - לא פשוט
להיות רווק בן 50. התיישבתי כרגיל ליד אסי, שהיה במצב רוח טוב
במיוחד. הוא קשקש פה ושם עם דינה וגם עם שרית וירון. ואז שוב
עם דינה. יש מצב שהוא מספר לה עלי דברים טובים. מפעם לפעם יצא
לנו לדבר על האח הגדול או על כדורגל. רגיל כזה. אפילו בלי
אג'נדות. הסבתא מהבריכה לא הייתה על האוטובוס. אסי התפקע מצחוק
כשאמר לכולם שאולי אחד מהנכדים הגיע לאסוף אותה. כמה אנשים עלו
למיקרופון וסיפרו בדיחות.  בערך עשרים קילומטר לפני באר שבע,
עלתה למיקרופון אחת בשם רחל. היא הציעה יוזמה לפיה מי שרוצה,
מוזמן להמליץ לכולם על בן אדם אחר שיצא לו להכיר במהלך הסוף
שבוע. היא התנדבה להתחיל, ודיברה על קובי, גבר שקט שאמנם לא
מתבלט במבט ראשון, "אבל כשדיברתי אתו בסדנה גיליתי גבר מקסים
עם עומק, ידע נרחב ורגישות גבוהה. פשוט כיף לדבר אתו. ממליצה
בחום לכל הבחורות". דווקא דינה התנדבה לעלות אחריה. עקבתי
אחריה דרוך, מתקדמת בענטוז קל לכיוון הנהג. " אני רוצה להמליץ
על בחור מדהים בשם שלומי". סובבתי את הראש יחד עם המבטים של
הקבוצה לעבר בחור חייכן שישב מעט נבוך במושב האחורי. " הרבה
זמן לא נתקלתי בבחור כל כך פתוח, זורם ומצחיק כמו שלומי." ואז
היא זרקה לעברי מבט חטוף והמשיכה. "אין מה לעשות - יש בחורים
שמדברים, צוחקים ומעורבים, ויש כאלו שמתחבאים מאחורי ספר ",
וצעדה חזרה למושב, כולה חיוך אחד גדול. טוב, ידוע שלפרגן
לאחרים גורם לך לחיוך. הראש שלי עדיין היה על הרצפה, אחרי שלא
הצלחתי לתפוס את הבקבוק מים מינרלים שנפל והתגלגל לי מתחת לאחד
המושבים. כששוב הזדקפתי, ראיתי שבמושב שלפנינו שהתפנה עברה
לשבת סוזן עמינח. בערך בסביבות צומת אשדוד היא הסתובבה אלינו.
היא שאלה את אסי אם הוא יוכל לעבור דרך צומת הכפר הירוק
ולהקפיץ אותה הביתה. הוא ענה לה שאין בעיה, אפילו שהכפר הירוק
לא ממש בדרך שלו. היא חייכה אליו בהכרת תודה, וחזרה לפרוס את
הרגליים הארוכות שלה לאורך שני המושבים. הוצאתי לאט עיתון
מקומט מאתמול מהתיק, כדי להעביר איכשהו את הזמן שנשאר. חלק
גדול מהאנשים כבר ירדו, והאוטובוס נותר חצי ריק. פתחתי מדור
ספורט. הפועל באר שבע חטפו 5:0 בחיפה. מסכנים. תמיד עניין אותי
איך זה מרגיש לחזור הביתה בנסיעה כזו ארוכה לאחר תבוסה כל כך
משפילה.


כשהגענו לת"א שלפתי במהירות את התיק האדום מערימת התיקים
שבבגז' .בדקתי שוב אם הוא באמת שלי, כי הוא הרגיש לי כבד
פתאום. אסי היה עסוק בנשיקות פרידה וחיבוקים עם כמה בחורות
מהקבוצה. עם דינה היה לו חיבוק ארוך במיוחד. מרחוק זה נראה
כאילו יש לו גם סבלנות לעזור לה לתקן איזושהי בעיה בסלולרי
שלה. אפילו שהוא בטח עייף, ויש לו נסיעה ארוכה לטבריה. (ועוד
עם עיקוף דרך הכפר הירוק). נופפתי לו לשלום מרחוק בדרך לחניון,
ונכנסתי סוף סוף לאוטו. בתחילת הנסיעה אימא שלי התקשרה כדי
להזכיר לי לגבי הארוחה המשפחתית של מחר. היא שמחה לשמוע שלא
שכחתי, וגם מזה שכל כך נהניתי. באמצע הדרך, אני חושב שזה היה
בסביבות הכפר הירוק, היה שיר מרגש במיוחד ברדיו והתחלתי לבכות.
זה ממש לא היה זמן מתאים לבכי, אז סגרתי את הרדיו. למרות זאת
המשכתי לנסוע עם הבכי כל הדרך עד לכפר סבא.