כשאני מתקרבת לבית הקפה היא כבר יושבת שם, מקישה באצבעותיה על
מקלדת הלפטופ. עבר קצת זמן מאז ראיתי אותה לאחרונה אבל לא
זכרתי שנראתה אי פעם כה רצינית ומלומדת, יושבת כך ובוהה במחשב.
אולי זו רק פוזה, הרהרתי בראשי, ודאי רק לפני מספר דקות
התיישבה.

בלי לומר מילה אני מתיישבת מולה. עוד לא מספיקה לעבור בראשי
המחשבה על איך נתחיל את השיחה והיא כבר מקדימה אותי באיזו שאלה
שולית על העבודה. תמיד מצטיינת בהעברת שיחות לנושאים צדדים,
להסתובב בספירלה סביב הנקודה, לגעת ולסגת, עד הרגע בו אקח
נשימה עמוקה ואתקוף, אתקוף ואבסס מעמדי כרציונאלית מבין שתינו.
כזו אני תמיד. מחושבת, מתוכננת, עניינית, לא מסוגלת להשאיר דבר
לא פתור.
היא מדברת בקול שאינו שלה, חיוך מעושה וטונים שזרים לי. הרבה
דברים בהתנהגותה משקפים לי את הביטחון המזויף שהיא מנסה
להקרין, זה שמחפה על תהומות של פחד. אך בתוך הכעס עליה ועל
הדמות שהיא מנסה לכאורה להציג לא יכולתי להימנע מהמחשבה
שההתנהלות שלי הייתה זהה. הרי בחנתי עצמי שעה במראה לפני
שיצאתי, ניסיתי לשדר מראה אחר, כאילו הכל בי השתנה בתקופה שלא
הייתה. מידה פחות במכנס, משקפיים חדשות, גופייה שאולי גורמת לי
להראות קצת יותר יפה, השיער שמונח בפוזיציה אחרת. מעין רצון
שתסתכל, ותדע. הסתדרתי בלעדיה.

זה היה אחרי חודשיים שלא החלפנו מילה שהיא הציעה שניפגש לדבר.
על אף שהרגשתי כי אין לי מה לומר, מצאתי עצמי מדברת. מדברת ללא
הפסקה והיא שותקת. שותקת, כועסת ובוכה. פתאום ללא כל הכנה
מצאתי עצמי בצד האשם. הוכתרתי ברוב קולות כיוצרת הנתק בתקשורת
בינינו וכזו הבורחת מהתמודדות עם קשיים, אשר במקום לדבר בוחרת
להיעלם. וכך, עוד לפני שאני מספיקה להגיע למחצית בקבוק הקולה
שעומד על השולחן מולי אני כבר מוצאת עצמי מתנצלת והופכת
לסמרטוט, כהרגלי. מתנצלת במילים, אך בלב כועסת על כך שהיא כה
לא מודעת, על כך שהיא כלל לא כנה, על כך שהיא עצמה רצתה שנדבר
ולא מוציאה מילה.
כשאני מפסיקה לדבר נוצרת שתיקה, מבוכה באוויר שאני מנסה לקטוע
על ידי לגימות קצרות של הקולה שלי, שכבר בכלל לא טעימה לי.
תנועה אחת לא נכונה גורמת לי לפלוט על עצמי טיפת קולה שמכתימה
את הגופייה הלבנה שלי. אני מתעצבנת על עצמי ועל הסיטואציה. "זה
לא ירד בחיים" אני ממלמלת ובלב חושבת, "יש דברים שאי אפשר
לנקות".

אחרי כל השתיקה הזאת והדמעות האלו בעיניים היא פולטת בשקט שהם
ביחד.
"אני יודעת" אני יורה ישר, ולשאלותיה ופרצופה המופתע אני עונה
שבטח אהיה פסיכולוגית טובה, וכי בורכתי ביכולת לקרוא אנשים.
משם והלאה זרקתי דברים חסרי תכלית לאוויר, קלישאות כמו "אני
שמחה בשבילך" שהכילו בתוכן הרבה אמת, אבל שיקפו הרבה יותר מכך
את הרצון שלי לברוח, לסיים את השיחה ולהיכנס מתחת לשמיכה, ממש
כמו כשהייתי ילדה, מתחבאת בחושך מכל מה שמפחיד אותי, נכנסת עם
פנס קטן מתחת לשמיכה ומאירה סביב, יודעת שלכאן איש לא יחדור.
גם עכשיו רציתי להיות שם עם אותו פנס בחושך ושאיש לא יכנס,
שאיש לא יפגע בי. כי מתחת לשמיכה לא אכפת לי מי עם מי, ולא
אכפת לי אם וכמה כולם מאושרים. מתחת לשמיכה אף אחד לא רואה
שאני בוכה ושם, אני לא צריכה להסביר לאף אחד מה אני מרגישה.
כמה חבל שכבר אי אפשר להיות שוב ילד, לעצום את העיניים ולשכוח
שיש מולך עולם שצריך להתמודד איתו, להמשיך כרגיל גם כשבפנים
הכל נובל, ללכת לעבודה לחייך חיוכים מזויפים שאף אחד לא קונה
ושלא יהיה לי רגע אחד להבין למה אני מתמוטטת. כמה חבל שגם
בלילה כשאגיע הביתה ואכנס מתחת לשמיכה כולם יכנסו יחד איתי,
התסכול והקנאה, הביחד, האושר והלבד. וכשאני אבכה שם מתחת
לשמיכה אף אחד לא יבוא לחבק אותי, כי החיים שלי הם לא איזה סרט
קיטש בו זה שאתה אוהב מגיע גם לחור בו אתה נמצא לשים לך יד על
הכתף. מתחת לשמיכה שלי זו רק אני. אני והשדים שלי.