הלילה כבר פרש את זרועותיו.
גבר יושב על ספסל עטוף בשברירי הרהורים וזיכרונות היום.
במבט שטחי הוא נראה נינוח,
גופיה, מכנס קצר וכפכפים.
מדי לוחם ששרד את הקרב של
היום.
זו רק אשליה אופטית
הוא דרוך
הוא חושק
הוא כמה
היא מתקרבת,
.כלבה שחורה מלווה את בדידותה.
הליכתה נינוחה .גווה זקוף.
שיערה
תלתלים שחורים שכבר נגעו בהם רסיסים לבנים,
אותם
היא נוגעת בצבע.
הגבר הזר הוא הכלי השלוב שלה.
רק עכשיו נפגשו וכבר
הם אוהבים,
רוצים,
מקווים
חולמים.
הוא מביט בה.
קצב הליכתה לא משתנה.
גופה לא מתכוץ.
עיניה לא נעות .
אבל
כל ליבה פונה אליו.
היא עוברת.
היא יודעת שהוא מביט בה.
לפני שנים היא כבר הייתה נרעדת.
היא כבר שכחה איך
להיענות למבט.
הוא כבר שנים לא לחש
מילות אהבה .
הלילה כבר ימחוק את מה שקורה עכשיו.
הם ייצאו לקרבות מקבילים.
היא תרקוד בשביל אחרים.הוא יתקין קירות לאנשים זרים.
רק אם יפגשו בערב שוב,
יזכרו יחייכו
ויהפכו לכלים שלובים
ביום שילד מחר היא כבר תירתע
מהתשוקה שלו
ביום שילד מחר הוא כבר יבחין
בקמטים הקטנים שעל עיניה.
הם יתרחקו ויהפכו לזרים גמורים.
היא חוזרת
.אותה הליכה נינוחה.
היא נזכרה.
גופה הזכיר לה.
היא מחייכת.
לא מחר ובטח לא ביום שילד מחר עכשיו.
הוא קם.
היא עוצרת.
זהו.
הם כלים שלובים. |