נסעתי עם אלי-אופיר-איש-הטבע אל יער-חדרה, בעקבות גשמי
הברכה. כשנכנסנו ליער, מצאנו כי המקום מוצף. למה זה חשוב? כי
חלק מן היצורים נאלצו לעזוב את המאורה בקרקע ומיהרו לטפס על
האקליפטוסים, שם ימשיכו את שנת החורף שלהם, חוץ מהיצורים שאדון
אלי-אופיר-איש-הטבע מתעניין בהם. "מתעניין", משמעו, להציק להם
ולשכנע אותם לעשות פוזה בשביל צילום. למי שלא מכיר את
אלי-אופיר-איש-הטבע, אז ראוי לדעת כי הוא אחד מעמודי התווך של
ערוץ טבע-הדברים, וחוץ מזה, בין החברים שלו, מצויים נחשים,
עקרבים, עכבישים, לטאות, חרדונים ועוד כל מיני בעלי זנב והופעה
הגורמת לאנשים להגיד: איחס!
 כשמיצינו את מה שניתן לראות כאן, במגבלות הצפת היער, נסענו
אל צומת הכניסה לחדרה ומשם דרומה אל תחנת הדלק שבכניסה המזרחית
ליער. מעל ליער ראינו ענן לבן ארוך, ועליו אפשר לראות, עם קצת
מאמץ (אם מסתכלים הפוך), כאילו אותיות. נכנסנו ליער וחיפשנו את
הגמלים של ג'ומעא. סיפרו לנו שהוא קיבל גמל חדש, מה זה חכם?
יותר מג'ומעא עצמו. "היה יכול ללמוד במכללה", כך סיפרו לנו,
"אבל לא מצאו לו כסא מתאים (בגלל הדבשת)".
ג'ומעא הוא מלך היער. הוא מגדל פרות וכבשים ואלה מבלות עימו עד
הגיען לבגרות. וכמו שמקובל, מי שמגיע לבגרות עוזב אל מקום אחר.
וכך גם הכבשים תופסים טרמפ על טנדר וניתן לפגוש אותן  מסתובבות
על הגריל בצומת חדרה.
 ג'ומעא הוא בן למשפחה ברוכת ילדים, שזה מלמד אותך מיינקות
שאתה לא מרכז העולם. הוא נולד ביום שישי ולכן קוראים לו
ג'ומעא. אחיו נולד ביום חמישי, וקוראים לו (תנחשו!), חאמיס.
הבא אחריו נקרא תאלאת והילדה: תאנין. ואחאד הוא שמו של האחרון.
ואם חשבתם שדילגנו על ארבע, טעיתם: ראביע נפטר לפני כמה שנים.
יש אומרים שהוא טבע בשלולית של יער-חדרה. אחרים חושבים שהוא
נחטף, "בגלל שהיה יפה כמו נסיך", כך מספר ג'ומעא.
אבל האמת קצת שונה. וזה התברר לנו לאחר שהפעלנו לחץ פיזי מתון
על ג'ומעא: אמנם שמו של הנער היה ראביע, אבל, מאחר שהיה
יפה-תואר, קראה לו אימו בשם נארג'ס (נרקיס). והיופי הזה, גרם
לה לפנק אותו, לטפח את היופי שלו ובקיצור, הוא קנה לו מעמד של
נסיך מפונק. אנחנו לא יודעים מה היה בסופו, ואפשר רק לנחש, לפי
הכינוי בו קרא לו ג'ומעא: "נארג'ס, מאליק אל באסה", כלומר:
נרקיס מלך הביצה.
כאן נעשה הפסקה קצרה כדי להסביר למה  אנחנו מתברברים כל כך אצל
ג'ומעא: בין השאר יש לו עדר פרות. פרות, למי שמכיר אותן,
אוכלות עשב ירוק. העשב הזה מטייל לו בבטן של הפרה (אגב, יש לה
שתי קיבות, בלי אולקוס). בגמר תהליך העיכול, הפרה משאירה אחריה
על הקרקע מעין "עוגה" גדולה. נכון שיש לזה צורה וגם ניחוח לא
סימפטיים, אבל יש מי שרואה את זה באור שונה, קוראים לו,
חיפושית הזבל. זאת, יש לה מנהג משונה: היא קודחת בעוגת הזבל,
ומטילה ביצים בתחתית הבור. לסיום היא מברכת אותם כך: "ילדי
היקרים, צאו והתפרנסו מעוגת הזבל!" והיא פורשת לדרכה, שהרי מה
יש לה לעשות כאן?
והצאצאים, בוקעים מן הביצים, פוקחים עיניים, מרגישים את הריח
ואומרים לעצמם: "ככה נראה העולם? ואללה! החיים בזבל!".
 ואז הם נזכרים בברכה של אמא שלהם ונוגסים פיסה מקירות הסביבה
שלהם. וזה טעים להם (כי הם לא מכירים שום אוכל אחר וחוץ מזה,
אנחנו יודעים כבר שלמשל עמי ותמי אכלו את הבית שלהם שהיה עשוי
מביסקוויטים). ואחר כך, כשהם מסיימים את תקופת הינקות, הם
משוטטים ביער ומחכים שהפרות של ג'ומעא יואילו לייצר "עוגה"
חדשה.
 אבל בעצם, באנו לכאן גם לראות טבע וגם לצלם גמלים. מה פתאום
גמלים? ובכן, אלי-אופיר-איש-הטבע ואנוכי מנהלים וויכוח ארוך
בנושא הגמלים, וזאת למרות שאין ספק שיידע שלי נרחב יותר.
הכיצד?
 ובכן, כל הנוסע בקרבת ירוחם, מסתכל רק על הנוף: שממה, חולות
וסלעים. אבל אם תרים עיניים למעלה, תבחין בשמיים בענן לבן עליו
חרוטה בגדול המילה: "אימאל'ה!". לענן הזה יש לנו קשר משפחתי:
לפני שנות דור, בטיול לדרום, חשקה רעייתי בצילום על גבי גמל.
מצאנו אחד כזה ליד ירוחם, יושב לו על האדמה, לועס קש ומתבונן
בנו בעיניים של בהמה. הוא לא היה לבד. בדואי אחד היה מחובר
אליו, גם הוא לעס משהו. שילמנו לו. אשתי הצליחה איכשהו לטפס
עליו. חכינו לקבל מהבדואי שלנו הרצאת פתיחה של הכרה, תיאור
ותכונות הגמל. במקום זאת, הוא אמר לגמל משהו שנשמע כמו:
"אודרופ!".
הגמל, בניגוד למצופה, קם על רגליו האחוריות וטלטל את רעייתי
קדימה. אחר כך עשה אותו כנ"ל, אבל אחורה. זה הרגע שאשתי פלטה
זעקה. זעקה שההד שלה מתגלגל בערבה עד היום. ובגלל העוצמה שלה
היא נחרטה על הענן, מעל למאהל הבדואי.
ומה עם הגמל?
ובכן הגמל איבד את ההכרה והאוזניים שלו מצלצלות עד היום.
ועכשיו אתם בטח שואלים: "נו! מה הקשר לג'ומעא? "
האמת, אני קצת מתפלא עליכם, כי ממש ניתן להבין כאן דבר מתוך
דבר: הרי ברור לכולם שאין כאן אקראיות! הסבא של ג'ומעא, שהוא
אותו בדואי מירוחם, שינה כתובת והלך לגן-עדן שעליו נאמר: "רק
חול וחול". כך שהגמל ההוא נותר לבד. היה לו משעמם והצלצולים
באוזניים משגעים אותו. אז הוא עלה על כביש ירוחם וחיפש חברה.
ובדיוק עבר שם הנהג עם הטנדר שמוביל כבשים מהעדר של ג'ומעא אל
חובבי המנגל בדרום. עצר הנהג בחריקה, וכיוון שהוא מדבר מעט
גמלית, ירד  והזמין אותו לעלות לטנדר.
אלי-אופיר-איש-הטבע ואנוכי הלכנו אם כן לראות את הגמל. איך
שהגמל ראה אותי, תקף אותו רעד ויצא לו קצף בשפתיים. ואחר כך
התחיל להשתולל, קרע את החבל וברח.
"ומה עם הענן?", אתם שואלים.
ובכן, אני מקבל מדי פעם מיילים אודות הענן. והבת שלי, ששירתה
בחיל האוויר, ממשיכה לקבל מעמיתיה שם, דיווחים אודות איזה ענן
מוזר שצף לו בשמיים.