עכשיו אני כואבת את העובדה ששוב אני פרח קיר.
שוב אני שם כדי לתת , כדי להיות הדבר הכי קרוב,
כדי לחזק ולעניין... הכל.
אבל אני אפילו לא עולה לו בראש כמו משהו אחר- משהו נשי, נחשק,
שווה.
שוב. כרגיל. תמיד.
אז עכשיו אני בשלב שאני כואבת את זה.
אחר כך זה יהיה אחרת, אחר כך אני כבר לא אכאב.
אבל אני צריכה לתפוס מרחק. אני צריכה לשנות דפוסים.
היה כיף, היה נחמד,
אבל גברים חייבים להבין שהם לא יכולים לפרק אותי מהמיניות
שלי,
אני לא יכולה להיות קישוט בצד של החדר-
אם כל כך כיף איתי, ואמיתי איתי ונוח איתי ומרגש איתי,
אז למה לא יותר מזה?
או למה לפחות לא להיזהר לא לפתח לי מחשבות כאלו?
אני כבר התחלתי להתרחק- והוא משך את זה לקרוב יותר, הוא הצית
את זה.
אבל הוא לא חשב לרגע שאולי זה יעורר בי תחושות שונות-
תחושות טריוויאליות בין גבר ואישה שמבלים כל כך הרבה זמן
ורגעים טובים ביחד.
אבל לא- לא איתי. לא אני. אני בצד של החדר.
לא עוד. נגמר. הכל או כלום.
נמאס לי, כואב לי.
לא כי אני רוצה אותו, אלא בגלל שאני חייבת להיות גם במשחק.
נמאס לי מלהיות כישלון. ואני לא יכולה לספר לו את כל זה. למרות
שכבר התרגלתי לפתוח איתו  הכל.
אלף צעדים אחורה... זה מה שנדרש ממני עכשיו.