גלית שלום,
רצה הגורל הטוב שלי, שהיית זו את שבעקבות הערעור שהגשתי, בדקת
את העבודה הסמינריונית שהחזירה לי ד"ר ח.צ. . דווקא את - המרצה
החכמה  והמוערכת ביותר על ידי (מחוץ לכתלי האוניברסיטה - דעתי
עדיין נחשבת). את זה חזרתי ואמרתי לך בכל אחד מהמפגשים המועטים
בינינו. זאת גם הסיבה שאני חורג מהרשמיות וכותב לך באופן אישי
גלוי.
קראתי שוב ושוב את תגובתך המפורטת המקצועית לגבי עבודת הסמינר
שהגשתי ואני מעיר עליה מתוך גישה חיובית, בהביני עד כמה אתם
המרצים שבויים וכבולים במערכת ההגנה שלכם הקרויה "חופש אקדמאי"
ומחייבת סולידריות ועמידה מאוחדת מול קהל הסטודנטים. להלן אביא
לידיעתך שתי עובדות:
א. הציון המביש שקיבלתי, אינו העיקר ואת הערעור הגשתי אך בשל
הערתה הפוגעת ומעליבה, של ד"ר ח.צ. שכתבה כי את הציון היא
נותנת רק על ההשקעה ולא על התוכן - שמשמעו -היא כלל לא הבינה
אותו וספק אם קראה את העבודה.
ב. בסילבוס שהעבירה לנו המרצה (באיחור רב לקראת סוף השנה) נכתב
כדלקמן: "העבודה חייבת לכלול ניתוח מקורי ועצמאי של כמה
שירים, בשילוב דיון במאמרים ובמה שנלמד בכיתה." מדובר בפירוש
על מקוריות ועל שילוב ולא על היצמדות (ראי ציטוט י. שוורץ בסוף
חיבור זה).

אלה הסיבות, שלא התרגשתי מכך שאת מיישרת קצוות עם ד"ר ח.צ.. את
כותבת, שלא נמצאת בעבודה - ראיה דידקטית שמשמעותה - פרשנות כל
מילה עד כדי הסתרת הניחוח הנפלא העולה מהשיר השלם. התעלמתי
מהגדרתך ל"מודרניות" המרמזת על הפרדת היצירה מן היוצר שתחילתה
בגישה הבולשביקית של בכטין, המשכה בהערתו המטופשת של רולאן
בארת שגררה את הצרפתים, הדביקה גם את האנגלים ויצרה קבוצת
חסידים שוטים בתל אביב. למזלנו, גלי האוקיינוס האטלנטי עצרו את
"מות המחבר" סמוך לחופי יבשת אמריקה, וכך הוא הפך ללא רלבנטי
בעולם, למרות שכאן הוא נלמד כמודרני עד עצם היום. שוב
האמריקאים הצילו אותנו מטיפשותנו. אני גם מגייס את גילי העשיר
וניסיוני הרב, שעדיין נחשב מחוץ לחומות המבוצרות של האקדמיה,
על מנת לציין, שעל פי טעמי האישי רוב "יצירות" מבקרי הספרות
שקראתי, הן מזון טרף, מעופש ובלתי קריא.
המשפט היחיד בדברייך שפגע בי, היה בהתייחסות לאופן כתיבתי
שנעשתה לכאורה "באופן ראשוני ואינטואיטיבי, אך לא ברמה אקדמית
של סמינר לתואר שני". זאת, על אף ששנינו יודעים שהדבר החשוב
ביותר בעבודה סמינריונית הוא הטיפול בשאלת המחקר שלדעתי, טופלה
היטב (כפי שציינו כל האקדמאים שקראו אותה מחוץ לאוניברסיטה זו)
ומתוך זווית ראיה מקורית וחדשנית. את ה"לא ברמה אקדמית של
סמינר לתואר שני" היה צריך להדביק למרצה, ד"ר ח.צ. שכלל לא
ברור מה היא עושה באוניברסיטה.

מכל האמירות שלך שבאות לדעתי לכסות על מחויבות קולגיאלית לזו
שאפילו לתיכון לא הייתי משבץ כמורה לספרות (על אחת כמה וכמה
לניתוח שירים), עולה כפנינה האמירה החשובה מאד של ההבדל בין
תלמידי הביקורת לבין הסטודנטים במסלול היצירתי ואני מצטט:-
"הכותב, למיטב ידיעתי, אינו שייך למסלול המחקרי ועבודתו מעידה
על קריאה מרובה ועל  יחס אישי וקרוב אל החומר. האם להתחשב
בעובדות אלה?

לפנינו בעיה  כללית בקורסי התואר השני הנוגעת לחלק מן התלמידים
במסלול הכתיבה הספרותית."

תודה לך גלית, על שהעלית את עניין הפער הזה שממש מאיים על סיום
חייו הקצרים של המסלול היצירתי באוניברסיטה שלנו. חשוב מאד,
להרחיק מהסטודנטים הרגישים של המסלול היצירתי, מרצים צרי אופק
וחסרי עומק שמנתחים יצירות לגופן, כמו היו אברי בהמות שחוטות
על שולחן הקצב. מישהו אכן היה צריך לומר זאת ומישהו אחר יצטרך
לטפל בכך.

עוד משפט לפני שאסיים ואת אמורה לדעת זאת. בחרתי ללמוד במסלול
היצירתי מאחר וכדי להתעניין בנושא כל שהוא אני צריך "לאהוב"
אותו ולהתרגש ממנו. זו הגישה שלי ואיני מתכוון לשנות אותה.

אסיים בציטוט מדבריו של אדם ששנינו ודאי מחשיבים מאד - פרופסור
יגאל שוורץ :
"המצב של המקצוע שלנו נורא קשה. יש שני סוגי מורים - אחד
שמלמד לחשוב ואחד שמלמד לחשוב כמותו. ספרות הפכה למקצוע שהוא
שופר פוליטי ואנשים שמלמדים ספרות מלמדים אנשים לחשוב פוליטיקה
כמוהם. דבר שני שהוא נורא בעיני הוא שפעם למדו ספרות כדי להכיר
את האובייקט, היום זה נעשה כדי להיכנס לשיח. אנשים במקום לקרוא
קורפוס של ספרים, קוראים קורפוס של מאמרים ואז הם כותבים
עבודות שבהן הם צריכים לעשות חיבור לולייני בין כל מיני
חוקרים, בין כמה שמות. בכלל לא חשוב לא האובייקט ולא העולם או
הטקסט". (פרופ. יגאל שוורץ בראיון לנרי לבנה, מוסף "סוף שבוע",
הארץ 05/06/14).

ה"חוצפה" שנטלתי לכאורה, לכתוב את האמור לעיל, נובעת ישירות
מזריקת המרץ שקיבלתי ממך באותה חשיפה נפלאה, מפתיעה שנתת לשירי
"המאהב של אהובתי" ביום העיון של המחלקה לספרות. כמו כן,
מיכולת אישית שצברתי במהלך חיי, לזהות אנשים אמיתיים
ומזוייפים.

בכבוד רב,
ש.

23/10/14