[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
קניות

פעמיים בשבוע בערך, אני יוצא לעשות קניות. קניות, זה דבר קליל
לכאורה. רק לבדוק מה חסר בבית ולערוך רשימה מסודרת. מה כבר
קונים? ראו את הפתק, שכמעט לא משתנה:-

- לחם עינן
- בקבוק חלב (פעם בשבועיים)
- קרטון ביצים
- עגבניות
- מלפפונים
- פלפלים ירוקים (בזמן האחרון יש מחסור, בגלל עודפים) (1)
- בצל ירוק
-    גבינה 5%
- גבינת קוטג' (לפעמים)
- גבינה צהובה
- נקניק
- תפוחי אדמה

הקניות עצמן הן לא בעיה. הבעיה היא הזיכרון שלי. לצערי, איני
שוכח את המחירים! וכתוצאה מכך, כל פעם שאני מגיע לסופר, הדם
עולה לי לראש. בעיירתנו, חמישה סופרמרקטים של שלוש רשתות. אני
משייט בין שלושת הסוּפֶּרים הגדולים. ישועה אין. כולם כמו
נשלטים על ידי חדר בקרה משותף. הם קורצים לך:- " בוא בוא! אצלי
הכי זול!" אך בפועל , הם מתחרים רק - מי יהיה הראשון שיעלה
מחיר. והם עולים המחירים, בלי עין הרע ויש גם מבצעי הנחות, אך
בסופו של דבר. מסתכמות הקניות הקבועות שלי, כל פעם בסכום שהולך
וגדל, הולך וגדל. אני מנסה לתמרן, על ידי הורדת קניות וויתור
על פריטים מסויימים. זה לא עוזר.

העיתונים מדווחים שאין תחרות אמיתית ושמנהלי הרשתות מתאמים או
מתאימים את עצמם.

מה שמעניין, זה שאני מרגיש כאילו הרשתות נלחמות מלחמת חורמה
נגד הורדת מחירים. הלקוחות קונים פחות ובזהירות, אך הרשתות לא
מוכנות להוריד מחיר ולהתחרות. כאילו הן חושבות שלהוריד מחיר,
זה כמו להוריד את התחתונים ולחשוף את הַצְנָעוֹת שלהם ולזה הם
לא מוכנות. מעדיפות להפסיד, או שאינן יכולות להפסיד בגלל מאות
האחוזים שהן מקבלות מעל לעלות הקניות שלהם. מצמצמות את כוח
האדם, מפטרות את הקופאיות המסכנות, רק כדי לחסוך קצת מעות וכדי
ליצור תחושת לחץ בקופות. יש, שאני מסתובב בין המדפים הריקים
מאדם, בוחר פריטים בנחת, עד שאני מגיע לקופות. אין כלל
קופאיות. מנהלת הסופר בכבודה ובעצמה יוצאת מהקופה הראשית ובאה
לעשות לי חשבון, או שקוראת לי לדלפק המוגבה שלה ומעבירה אותי,
בזכות הכרות העבר שלנו. אחר כך היא שואלת אותי בעדינות, אם אני
רוצה לעשות את כרטיס האשראי שלהם ואני מסנן בשקט Never, ותוך
כך, עולה דמותו של נוחי במחשבתי והיא גדולה כמו הג'ין הגדול,
שיוצא כענן גדול מתוך המנורה ששפשף אל-אדין והוא מכחכח וממצמץ
לעברי, בחיוך קורצני. כך בדיוק כמו שהוא מופיע בביעותי הלילה
שלי.

הרשת השניה שלחה לי מכתב, עטור פרחים. חתום על ידי המנכ"ל שלה
ובו היא מברכת אותי לרגל פרישתי ושולחת לי בדואר רשום כרטיס
אישי, בצבע ירוק בהיר רענן, לאזרחים ותיקים בלבד.  היא מודיעה
לי, שאני זכאי להנחה בת חמישה אחוזים על כל הקניות שלי אצלה.
זו ידועה כרשת היקרה ביותר בעירנו בפרט ובארץ בכלל. כשאני הולך
לשם, זה רק בגלל המיני בָּאגֶט המהולל שלה, שאין לו מתחרים. אז
הלכתי. אַ פייג קיבלתי. כמעט אין לקוחות, אבל המחירים גבוהים
להחריד. וחמישה אחוז? אָיִן. שום הנחה לא רשומה בחשבון. סיננתי
קללה ויצאתי החוצה, פוגש בפתח קבוצת חברים שנכנסת וכולם
מנפנפים כרטיסים ירוקים בהירים שלופים. "היי" קראתי להם,
"תשכחו מהנחה, הכל בלוף". "אנחנו רוצים לנסות" הם עונים לי
ואני חושב:- " אח, כמה טוב היה לי לולא זכרתי את המחירים. פחות
עצבים, פחות כעסים."

הלכתי לסוּפֶּר של הרשת השלישית. שְמָה הנקוב בשלטי הניאון,
מתיימר להצהיר, שהיא הזולה ברשתות. אני מכנה אותה "כמעט זול"
הולם אותה יותר. אתה נכנס פנימה ומרגיש - כמו בסוּפֶּרים של
צרפת - סרחון הבשרים השחוטים, מכה באפך. הירקות נראים נבולים
והלחם האהוב שלי, תמיד חסר שם. סיפור עצוב עניין הלחם. מסתבר
שיש כאן מערכות שליטה נסתרות. הלחם שאני אוהב, מגיע רק לסופר
אחד נידח ובכל האחרים חסר. משהו במערכת היחסים של מאפיית הענק
מול הרשת שמחזיקה את הסופר הנידח, עניין הראוי להיחקר. זו גם
הרשת היחידה בעירנו שאפשר לראות בה את נשות הגורניקים העמלניות
וזה סימן. שמא, יש בה אי אלה מציאות, או אולי שלגברות החסודות,
יש כרטיס צי משלהן, שמזכה אותן בהנחות קולקטיביות, שאני העמךָ,
לא זכאי להן.

לרשת של הג'ין הגדול, יש פטנט מיוחד. הם רוכשים מוצרים מקבילים
ומבקשים מהיצרן לארוז אותם תחת המותג של הרשת. כך משווקת הרשת
תחת שמה, מוצרים שמתחרים עם מוצרים מוכרים ואהובים. בדרך כלל,
זה עובד לא רע. אבל קורה שלא. לא מזמן קניתי שתי קופסאות
דמויות "פתית" - יפהפיות עם צילומים מרהיבים - ששווקו כמותג של
החברה. הבאתי הביתה, פתחתי - נראה דומה, אך הטעם היה נורא.
לקחתי זכוכית מגדלת, בחנתי את האותיות המיקרוסקופיות שעל
האריזה והצלחתי לגלות, שזה ייבוא מחברה מזרח אירופאית עלומה.
באסה.

אנחנו פריפריה, כלומר מטווח האימונים של ניסויי הירי של
הרשתות. לכן מותר להן להפוך אותנו לשק החבטות שלהן. לא מזמן
פרסם המגזין הכלכלי, כַּתָּבָה,  על הפרשי המחירים בין
הסוּפֶּרים השונים של רשת הג'ין הגדול במרכז הארץ ובפריפריה.
מסתבר שהרשתות לא מכירות את האמור בשמות כב' 21 :-"כָּל
אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... " הן מפליאות מכותיהן
בחלשים, כאילו נאמר שם: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם
תְעַנּוּן..." אולי גם זה תוצאה של האותיות הקטנות.
ככה כל שבוע. הרגלים מסרבות להיכנס, אך הכורח מכריע...

אני נזכר בחנות של בירנשטוק הזקן ואשתו. הוא גדל גוף וסינור
אפור מלוכלך חגור מעל בטנו. זקן פרא אפרפר ועבות, שזור חוטים
לבנים, מעטר את פניו הכהים וחרוצים ואשתו גדלת גוף כמותו, שערה
לבן ומסולסל ופיה קטן וחסר שיניים, נראה כמו שזיף מיובש. רק
יידיש בפיה. את אופני אני מניח שעונות ברחוב ועולה אל החנות
במדרגות. בירנבאום מאחורי המדף וגברתו משוטטת ברחבי החנות
הצרה, מנפנפת בידיה בָּפָּצְקָה שדבוקות אליה גוויות יתושים
ומנסה להבריח את ענני הזבובים.

עיקר הסחורה נמצאת במדפים שמאחורי גופו של בירנשטוק. כל פריט
שאתה מבקש, הוא שולף במהירות מפתיעה. רק כדי לקנות דג מלוח הוא
נאלץ לצאת מעמדתו המבוצרת. אז, הוא עוקף את הדלפק וניגש לחבית
העץ שלידי. תופס בזנבו של דג חנוט, שולה ומניח אותו על גזר
עיתון ישן - חוזר לעמדתו ושוקל את הדג על המאזניים. נלחם עם
המשקלות על הכף השניה, עד הן מתאזנות ואז הוא עוטף את הדג
כגליל ופולט את המחיר. הגבינות נמצאות במקרר, לחות, ארוזות
בנייר פרגמנט ומטיפות נוזלים. הלחמים מונחים פתוחים על המדף,
וכדי לבדוק את טריותם אתה ממשש אחד ולוחץ, אם נשמע קול נפץ קל
- הלחם טרי. כשאתה פורס אותו בבית אתה חש תמיד, טעם קל של נפט
או מזוט. אין סחורה ארוזה. אורז, סוכר, שעועית יבשה, תה, הכל
נמצא בשקים ליד פתח החנות. כף מתכת גדולה משמשת להוצאת כמות
מסויימת לשקיות נייר חומות או לגזר עיתון ומשם לשקילה
במאזניים. כל המחירים נמצאים בראש של מר בירנשטוק (לא צריך
מחשב) והחשבון קלי קלותו. הרבה גרושים ומעט מאד לירות.

אני משלם את המעות הנדרשות ויוצא מהחנות עם סל רשת ארוגה,
שהבאתי מהבית. הסחורה מונחת, ארוזה בעיתונים בתוכו. אריה
לייבלה בנם, רפה השכל, מלווה אותך במדרגות. נראה כמו ילד, אבל
יודעי דבר אומרים שהוא הבכור ומבוגר יותר מאחיו משה, הנהג של
שמולקה שכבר נשוי עם שתי בנות. כל עין של לייבל מתרוצצת בנפרד
וצלקת ארוכה מעטרת את פניו. על ראשו כובע ברט. הוא מכיר את
כולנו וקורא לנו בשם. כשהוא רגוע. הוא דווקא בסדר, אפילו חכם,
אבל כשהוא עצבני - בייחוד כשהוא פוגש אותנו ברחוב, מתגרים בו
בשירים מגונים, הוא צורח בקולי קולות, נושך את פרק ידו בנהימות
ובורח בצליעה מהמקום. מספרים עליו שנולד בריא, אבל נפל משולחן
ונפגע בראשו.

יותר משישים שנים עברו. התקדמנו מאז ועכשיו יש לנו את הג'ין
הגדול. האמנם?





(1) אחד המגדלים סיפר לאחרונה שעקב עונה מוצלחת, הוצף השוק
והמחירים ירדו. נציגי הרשת פנו אליו בדרישה לשפוך את כל
הפלפלים שהכין לשיווק ושלמו לו מחירי מינימום. טענו שזה דופק
להם את מחירי הפלפלים הצבעוניים.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אריה דרעי
זכאי!

טוב, אז לא.


הבאבא בן אריה
שומר מצוות וחוק


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/5/14 20:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה