לפני חודשיים נעמד בני הקטן על רגליו והחל ללכת. במעומד, התגלה
לו עולם חדש ורחב. בשבת, יצאתי איתו לטייל בסביבות הבית. באותו
יום בקעו זחלי לבנין הכרוב הקטנים וכל צמחי מקור החסידה סביב,
רחשו מִקוּרים ומזחלים לבנבנים קטנים. אמיר נעמד לידם והתבונן
בסקרנות בזחלים כשהוא מצביע עליהם באצבעו הקטנה. בדרכו שלו
הבין, שמדובר במשהו חי. כשהמשכנו ללכת, ראיתי איך הוא מרים
רגלים בזהירות רבה ומשתדל לא לדרוך על מאות הזחלים סביב.

עשינו לרבקה מסיבת יום הולדת - חפלה אמיתית. לקחנו אולם במרכז
BIG ופוצצנו אותו עם אוכל כמו שרק אנחנו יודעים לעשות. שכלום
לא יחסר. הכנו לה מתנה תמונה קבוצתית מוגדלת של כל המחלקה יחד
איתה. היה כיף והיו צחוקים כמו שאני אוהבת.

רבקה היא חברה נהדרת. מקצוענית, קפדנית, לא יודעת לוותר. אין
עניין מקצועי שהיא לא יודעת להתייחס. היא אומנם משחקת אותה
מאופקת ועושה פרצוף של בן אדם רציני, אבל אני עם חיבוקים
ונשיקות, מצליחה להמיס אותה  ולנווט אותה לשבילי שמחה מלאי
צחוקים.

עבודתנו, בדרך כלל מול בתי ספר. התפקיד הוא לטפל בתלמידים
שקיימת אצלם הפרעה בהתקדמות בלימודים, או שיש שינוי בולט
בהתנהגות הרגילה שלהם. הצוות שלנו נחשב מקצועי ואנחנו מקיימים
בינינו, יחסים מעולים של עזרה והחלפת דעות. כל אחד מאיתנו
אחראי על בית ספר מסויים וקשור עם מנהל בית הספר וכמו כן לצוות
המורים וליועצים. כאשר יש אירועים מיוחדים, כגון הורים
שנפרדים, או מקרי אלימות בבית הספר, אנחנו נקראים להרגיע
ולשוחח עם התלמידים.

הדרתו - בעלי המלומד, קיבל הזמנה להעביר שני סמסטרים בלונדון.
בתנאים מעולים לפרופסור מחוזר כמוהו. מיהרתי להגיש בקשה לשנת
שבתון, כדי שאוכל להצטרף אליו. זה יהיה אתגר מרתק. אולי אסיים
את עבודת הדוקטורט שלי.

בינינו, זו הזדמנות להשתחרר מהחיבוק הלוחץ של הכפר שלי, שמחייב
אותי להופיע בכל מקום בבגד מסורתי ובכיסוי ראש. קצת אירופה,
קצת חגיגת קניות, קצת שער מגולה פזור ובגדים פרחוניים חושפניים
- בריאות לנפש.

רוב עובדי המחלקה שלנו הן נשים, יש גם כמה גברים שמגיעים מכפרי
הגליל. ואללה, קשה להם לקבל אשה בתור מנהלת מחלקה או חברה
לעבודה כמוני שיש לה דעות חופשיות, אחת שעושָה להם עיניים בלי
בושה עד שהם מאדימים, אוהבת לצחוק בקול ולפעמים גם ללעוג
לגמלנותם ולצביעותם.

"תשמעי סוהא, אני יוצאת לשבתון, שמתי לך טופס. אל תעשי בעיות".
אמרתי למנהלת שלי. "אולי תחכי שנה" היא ענתה לי. אבל ידעתי
שלא תהיה בעיה. הרי היא קצת קרובת משפחה שלי ולא תרצה להסתבך
עם המשפחה הבדואית של הדוד שלי - בעלה. אז עשיתי פרצוף והצחקתי
אותה. כשצוחקים - מפשירים. אין נשק אישי טוב מצחוק. היא צחקה
וחתמה.

דווקא מנהלי בתי ספר - הג'יראפים המוצפים באגו, לא כל כך
אוהבים לשתף פעולה איתנו. יש ביניהם כאלה, שמכים תלמידים
ואחרים מסתירים מידיעתנו מידע על הורים מכים ועל שחלקם נאלצים
לפעול תחת לחצים חמולתיים. סוהא יודעת, שבמקרים קיצוניים, היא
יכולה להזעיק אותי. אני לא מפחדת מהם. יום אחד היא שלחה אותי,
אחרי שסאהיב, רב עם עלי - מנהל בית ספר, שהצר את צעדיו ולא נתן
לו לחקור חשד להתעללות במשפחה. עשה שריר, העלי הזה ולא שיתף
פעולה, גם בגלל שזה קשור לחמולה שלו. נכנסתי אליו. עשיתי לו
קצת עיניים, ניסה  להתעלם. אמרתי לו "מאפיש עלי, אל תנסה להיות
חכם עלי, אני אעשה לך פרסום בכל הפזורה, שאתה אישית מכה
תלמידים". האדים ושתק, אבל הבין שאני רצינית ושיתף פעולה.
הסתכל עלי בעיניים אש, כאילו להרוג אותי. אני לא מפחדת מאף אחד
בכלל ומגאוותנים כמוהו בפרט.

'זיקית', המזכירה שלנו, צריך לעשות לה ניתוח ביד כדי להוציא לה
את הטלפון, מתחנפת לכל המנהלים. משחקת את עצמה עסוקה, אבל בעצם
מדברת כל הזמן עם דבורה - המזכירה של החינוך מהקומה שמעלינו.
שמה האמיתי כרמית, אבל זיקית, יותר הולם אותה. בבוקר אני נותנת
לה רשימה מסודרת של אנשים שאני צריכה לדבר איתם. אומרת לה
"כרמית, חשוב שתשיגי לי את כולם, לפני אחת עשרה ואם יתקשרו
השלושה האלה ששמתי במסגרת, תגידי להם שאני לא פה". היא מתחילה
לשאול "למה את לא רוצה לדבר איתם?" בדרך כלל אני עונה, אבל
קורה שאין לי סבלנות אליה ולאף הארוך שלה. מתי אני זקוקה לה?
כשאני רוצה להפיץ שמועות. מתכופפת, מחבקת ולוחשת לה סוד באוזן.
זהו, מובטח לי שעד סוף היום - השמועה תופץ.

ככה זה אצלנו, חיים בכיף ובשלווה, כל זמן שהפוליטיקה מלמעלה לא
מתחילה בשיבושים ונשפכת לנו על הראש. אז נכון שהטילים מעזה,
כפו עלינו לרדת למקלט ואפילו נכון, שטיל אחד נפל אצלנו בכפר
ובנס אף אחד לא נפגע, אבל אני חזקה ולא מפחדת, למרות שבבית אין
לנו ממ"ד. אמיר הקטן היה מבוהל ובכה. חיבקתי אותו ובפעם
הראשונה, הייתי מבולבלת לרגע וחסרת מילות ניחומים.

אז, כשהצבא הגיב ונכנס לעזה, הרגשתי שאני משתגעת. כל החיים שלי
נהפכו עלי. איך הצבא הכי חזק במזרח התיכון נכנס עם טנקים
למחנות הפליטים ברצועה ודורס משפחות עם זקנים וילדים. זה נורא,
זה לא פייר וזה לא משחק הוגן. איך הם לא מבינים שהטילים הקטנים
מעזה, הם סימן של חולשה. איך אני יכולה לטפל כאן בילדי בית
ספר, כשאני יודעת ששמה נהרגים ילדים בלי אבחנה?

הגעתי לעבודה עם סבל נורא. לא אמרתי שלום לאף אחד. הרגשתי
כאילו שרטו את הלב שלי עם מסמר חלוד ורוצה לקחת משהו ולשבור.

רבקה באה להגיד לי בוקר טוב. אני לא... צעקתי עליה, כעסתי
עליה. רציתי לשבור, לעשות... לא יודעת מה. שום דבר בעולם לא
יחבר אותי עם העם המסכן הזה שם, יותר מאשר הכניסה של הצבא לשם.
הם הורגים את העם המסכן שלי. כל הדברים הטובים שעשינו פה
ועדיין עושים, מתרסקים עלינו בבת אחת.

אחר כך הצטערתי.  היא נעלבה ואני נקרעתי שוב.

חָרָם, חָרָם.

5.05.2014 (עיבוד אחרון 15.05.2021)