[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
חָרָם, חָרָם

לפני חודשיים נעמד בני הקטן על רגליו והחל ללכת. במעומד, התגלה
לו עולם חדש ורחב. בשבת, יצאתי איתו לטייל בסביבות הבית. באותו
יום בקעו זחלי לבנין הכרוב הקטנים וכל צמחי מקור החסידה סביב,
רחשו מִקוּרים ומזחלים לבנבנים קטנים. אמיר נעמד לידם והתבונן
בסקרנות בזחלים כשהוא מצביע עליהם באצבעו הקטנה. בדרכו שלו
הבין, שמדובר במשהו חי. כשהמשכנו ללכת, ראיתי איך הוא מרים
רגלים בזהירות רבה ומשתדל לא לדרוך על מאות הזחלים סביב.

עשינו לרבקה מסיבת יום הולדת - חפלה אמיתית. לקחנו אולם ב-BIG
ופוצצנו אותו עם אוכל כמו שרק אנחנו יודעים לעשות. שכלום לא
יחסר. הכנו לה מתנה תמונה קבוצתית מוגדלת של כל המחלקה יחד
איתה. היה כיף והיו צחוקים כמו שאני אוהבת.

אני רואה ברבקה חברה נהדרת. מקצוענית, קפדנית, לא יודעת לוותר.
אין עניין מקצועי שהיא לא יודעת להתייחס. היא אומנם מתאפקת
ועושה פרצופים של בן אדם רציני, אבל אני עם חיבוקים ונשיקות,
מצליחה להמיס אותה  ולנווט אותה לשבילי שמחה מלאי צחוקים.

עבודתנו, בדרך כלל מול בתי ספר. התפקיד הוא לטפל בתלמידים
שקיימת אצלם הפרעה בהתקדמות בלימודים, או שיש שינוי בולט
בהתנהגות הרגילה שלהם. הצוות שלנו נחשב מקצועי ואנחנו מקיימים
בינינו, יחסים מעולים של עזרה והחלפת דעות. כל אחד מאיתנו
אחראי על בית ספר מסויים וקשור עם מנהל בית הספר וכמו כן לצוות
המורים וליועצים. כאשר יש ארועים מיוחדים, כגון הורים שנפרדים,
או מקרי אלימות בבית הספר, אנחנו נקראים להרגיע ולשוחח עם
התלמידים.

בעלי קיבל הזמנה להעביר שני סמסטרים בלונדון. בתנאים מעולים
לפרופסור מחוזר כמוהו. מיהרתי להגיש בקשה לשנת שבתון, כדי
שאוכל להצטרף אליו. זה יהיה אתגר מרתק. אולי אסיים את עבודת
הדוקטורט שלי.

בינינו, זו הזדמנות להשתחרר מהחיבוק הלוחץ של הכפר שלי, שמחייב
אותי להופיע בכל מקום בבגד מסורתי ובכיסוי ראש. קצת אירופה,
קצת חגיגת קניות - שער פזור ובגדים רפויים - בריאות לנפש.

רוב עובדי המחלקה שלנו הן נשים, יש גם כמה גברים שמגיעים מכפרי
הגליל. ואללה, קשה להם לקבל אשה בתור מנהלת מחלקה או חברה
לעבודה כמוני שיש לה דעות חופשיות, אחת שעושָה להם עיניים עד
שהם מאדימים, אוהבת לצחוק בקול ולפעמים גם ללעוג לגמלנותם
ולצביעותם.

"תשמעי סוהא, אני יוצאת לשבתון, שמתי לך טופס. אל תעשי בעיות".
אמרתי למנהלת שלי. "אולי תחכי שנה" היא ענתה לי. אבל ידעתי
שלא תהיה בעיה. היא הרי קצת קרובת משפחה שלי ולא מעוניינת
להסתבך עם המשפחה הבדואית של בעלה. אז עשיתי פרצוף והצחקתי
אותה. כשצוחקים מפשירים והיא צחקה וחתמה.

דווקא מנהלי בתי ספר, מוצפי האגו, לא כל כך אוהבים לשתף פעולה
איתנו. יש ביניהם כאלה, שמכים תלמידים ואחרים מסתירים מידיעתנו
מידע על הורים מכים ועל שחלקם נאלצים לפעול תחת לחצים
חמולתיים. סוהא יודעת, שבמקרים קיצוניים, היא יכולה להזעיק
אותי. אני לא מפחדת מהם. יום אחד היא שלחה אותי, אחרי שסהיב,
רב עם עלי - מנהל בית ספר, שהצר את צעדיו ולא נתן לו לחקור חשד
להתעללות במשפחה. עשה שריר, העלי הזה ולא שיתף פעולה, גם בגלל
שזה קשור לחמולה שלו. נכנסתי אליו. עשיתי לו קצת עיניים, ניסה
להתעלם. אמרתי לו "מאפיש עלי, אל תנסה להיות חכם עלי, אני אעשה
לך פרסום בכל הפזורה, שאתה אישית מכה תלמידים". האדים ושתק,
אבל הבין שאני רצינית ושיתף פעולה. הסתכל עלי בעיניים אש,
כאילו להרוג אותי. אני לא מפחדת מאף אחד בכלל ומגאוותנים כמוהו
בפרט.

זיקית, המזכירה, צריך לעשות לה ניתוח ביד כדי להוציא לה את
הטלפון, מתחנפת לכל המנהלים. משחקת את עצמה עסוקה, אבל בעצם
מדברת כל הזמן עם דבורה - המזכירה של החינוך מהקומה שעלינו.
קוראים לה בעצם כרמית, אבל זיקית, יותר הולם אותה. בבוקר אני
נותנת לה רשימה מסודרת של אנשים שאני צריכה לדבר איתם. אומרת
לה "כרמית, חשוב שתשיגי לי את כולם, לפני אחת עשרה ואם יתקשרו
השלושה האלה ששמתי במסגרת, תגידי להם שאני לא פה". היא מתחילה
לשאול "למה את לא רוצה לדבר איתם?" בדרך כלל אני עונה, אבל
קורה שאין לי סבלנות אליה ולאף הארוך שלה. מתי אני זקוקה לה?
כשאני רוצה להפיץ שמועות. מתכופפת, מחבקת ולוחשת לה סוד באוזן.
זהו, מובטח לי שעד סוף היום - השמועה תופץ.

ככה זה אצלנו, חיים בכיף. כל זמן שהפוליטיקה למעלה לא מתחילה
בשיבושים. אז נכון שהטילים מעזה, כפו עלינו לרדת למקלט ואפילו
נכון, שטיל אחד נפל אצלנו בכפר ובנס אף אחד לא נפגע, אבל אני
חזקה ולא מפחדת, למרות שבבית אין לנו ממ"ד. אמיר היה מבוהל
ובכה. חיבקתי אותו ובפעם הראשונה, הייתי מבולבלת לרגע וחסרת
מילות ניחומים.

אז, כשהצבא הגיב ונכנס לעזה, הרגשתי שאני משתגעת. כל החיים שלי
נהפכו עלי. איך הצבא הכי חזק במזרח התיכון נכנס עם טנקים
למחנות הפליטים ברצועה ודורס משפחות עם זקנים וילדים. זה נורא,
זה לא פייר וזה לא משחק הוגן. איך הם לא מבינים שהטילים הקטנים
מעזה, הם סימן של חולשה. איך אני יכולה לטפל כאן בילדי בית
ספר, כשאני יודעת ששמה נהרגים ילדים בלי אבחנה?

אני באה לעבודה עם סבל נורא. לא אומרת שלום לאף אחד. מרגישה
כאילו שרטו את הלב שלי עם מסמר חלוד ורוצה לקחת משהו ולשבור.

רבקה באה להגיד לי בוקר טוב. אני לא... צעקתי עליה, כעסתי
עליה. רציתי לעשות... לא יודעת מה.
שום דבר בעולם לא יחבר אותי עם העם המסכן הזה שם, יותר מאשר
הכניסה של הצבא לשם. הם הורגים את העם המסכן שלי. כל הדברים
הטובים שעשינו פה ועדיין עושים, מתרסקים עלינו בבת אחת.

אחר כך הצטערתי.  היא נעלבה ואני נקרעתי שוב.

חָרָם, חָרָם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמרתי לתמי
,אישתי אם לא
יהי לי קשה, נלך
לסרט בערב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/14 22:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה