במשפחה שלו היו מספרים על סב סבו של אנטואן שהיה שודד ים.
הייתה אפילו תמונה של אדם משופם בעל עיניים זועמות ושער שחור
קשור ברצועה אדומה, שהיתה תלויה בחדר האוכל של המשפחה. הבית
היה בן יותר ממאה שנים והיה ממוקם קרוב לחוף. מאז שזכר את עצמו
היה מבלה בים. כנער היה עוזר לאביו ולשאר דייגי הצדפות והם
לימדו אותו את סודות מקצועם. את מיקומם של המיפרצונים העשירים
ביותר בצדפות ואת המקומות בהם התנפצו הגלים בעוצמה מול קירות
הסלע הירקרקים ומסתרי המערבולות המסוכנות. בגיל 14 כבר היתה לו
מפרשית קטנה משלו שהיה יוצא איתה להפלגות ביחידות, מקיף את
הכפים המשוננים של ברטאן, מסובב בתושיה את המערבולות ולומד
לסמוך על עצמו בלבד. היה לו כוח רצון עז משולב עם יכולת סבל
והתמדה. יכול היה לצאת אל הים עם מיכל מים, ללא אוכל ולבלות עד
עשר שעות בים. בית הספר כמעט לא עניין אותו, אולם כאשר היה
מגיע, הראה יכולת למידה וזיכרון בלתי רגיל. הצטיינותו זו, היתה
הסיבה היחידה שלא זרקו אותו מבית הספר עקב העדרויותיו.

נגד כל הסיכויים, הוא סיים את בחינות הבגרות בהצטיינות ומסייה
סילבן, מנהל בית ספר, זימן את הוריו לשיחה. "הילד שלכם כישרוני
מאד. אני מטפל בסידור מילגה עבורו בפקולטה לרפואה, אבל אתם,
תצטרכו לעזור לו בהוצאות המחיה. אני מקווה שיסיים ויחזור להיות
רופא בעיירתנו". למרות מצב כלכלי קשה בבית, הבינו ההורים עד
כמה חשובים הלימודים לבנם והסכימו להעמיד לרשותו קצבה חודשית
קטנה. מסייה סילבן צייד אותו במכתב המלצה לאוניברסיטה בפריס
והוא יצא למסע הארוך לעיר הבירה, נפרד מהים והנופים המדהימים
לתקופה ארוכה ולא ברורה.

אנטואן היה גבוה מעל לממוצע. רזה ושרירי ושזוף מאד. תווי פניו
היו צרובי מלח, חדים ועצמות לחיו בולטות. לעיניו היה גוון אפור
ירקרק (מזכרת מאבותיו השודדים) ופיו קטן וקפוץ. שער ראשו היה
גלי וסורר וצבעו נטה - כבר בגילו הצעיר - להאפיר. לזכר אותה
תמונה בבית, היה מאריך את שערותיו ומחזיק אותן קשורות בסרט.

אנטואן, נוטה היה לנהל את חייו בבדידות וכמעט ללא חברים. מישל,
שותפו לחדר במעונות, בחור נדיב וחברותי, רחב מותניים ונוטה
לצחוק, היה האדם היחיד שראה אותו מחוץ ללימודים. מישל הגיע
מפרובנס. מהעיר אקס אן פרובנס. הוריו היו אמידים למדי. היתה
להם חנות בדים במרכז העיר והם נהגו לשלוח לו חבילות עם דברי
מזון אבל מישל למד ספרות ותיאטרון, הרחק מהקמפוס של הפקולטה
לרפואה וכך, לא נפגעה בדידותו של אנטואן והוא בילה את רוב זמנו
בחדרי הלימוד או בספריה, שוקד על לימודיו. היה כמעט האחרון
שיצא מהספרייה, אחרי שכבר ירדה חשיכה על העיר.

יום אחד, הציע מישל לאנטואן להצטרף אליו להצגת "המלט" שהציג
תיאטרון שהגיע מלונדון. היו לו כרטיסים מוזלים שחילקו
לסטודנטים לתיאטרון. אנטואן היסס. "זו הצגה של פעם בחיים.
שרואים וזוכרים לתמיד, אתה חייב לבוא". "אין לי מה ללבוש" אמר
אנטואן ומישל הציע לו את מעילו הכבד. על פי תחזית מזג האויר -
אמר לעצמו - הוא יוכל להסתפק במעיל הקצר. "העיקר שתבוא".

ההצגה נערכה ב"תיאטרון בוף דה נורד" - שמו החדש של התאטרון
הותיק שנפתח לאחר שנים רבות של סגירה. ההצגה היתה מדהימה.
אמנם, שליטתו של אנטואן בשפה האנגלית לא היתה מושלמת, אבל
הטקסט הקלאסי היה מוכר לו. ההצגה היתה מעניינת, אך מה שהיכה
אותו בפתאומיות לא צפויה ושינה את חייו לנצח, היה הופעתה
המהממת של אופליה. בחורה לא גבוהה, שערה הבלונדי הפזור, פניה
החיוורים הצרים, שמתוכם בלטו עיניה החודרות, כמו סכיני אור
וחיתוך מבטאה הכריזמטי מהפנט בבטאה את הטקסטים האלמותים. כל
אלה, הממו את הקהל, אולם באנטואן פגעו באופן אנוש. הוא ידע
שמשהו נקרע בתוכו, רגש שכמותו לא ידע מעולם, עבר בו. הוא הפך
למאוהב חסר תקנה וחייו השתנו. עוד לפני שהסתיימה ההצגה, חמק
אנטואן מכסאו הסמוך למישל, יצא לבדו לקידמת התיאטרון ונעמד ליד
הפוסטר הגדול של ההצגה. הוא העתיק את שמה של השחקנית ג'יין
מאסטרס ואת כתובת התיאטרון הלונדוני. אחר כך ירד לפונט נף
ובמשך שלש שעות הסתובב חסר מנוחה לאורך הסיין. כאשר חזר
למגורים, מישל כבר ישן. הוא ישב בפינת הכתיבה וכתב מכתב ארוך
לשחקנית. הוא שפך את ליבו על הנייר מספר לה על הארוע המדהים
שקרה לו, לוחץ בעוצמה את העט, עד שהנייר נחרץ במספר מקומות.
בשמונה בבוקר פרץ אל הקור המקפיא ברחוב, רץ כמוכה אמוק, אל בית
הדואר לשלוח את המכתב.

ג'יין מאסטרס, ישבה בחדר ההלבשה שלה, מעסה את קרסולה הכואב
ומעווה פנים מול המראה שמולה. היה לה שיער צהבהב שעיטר על פני
אגס לבנים כשלג שבתוכן היו  משובצות עינייה המפורסמות - כהות
חודרות ועגולות. גבותיה היו דקות מאד, כאילו נתלשו וצוירו מחדש
בעיפרון איפור. אורסולי עוזרה הנאמן, עמד מאחוריה מתבונן במראה
בעיניים אדישות, משעין את כפות ידיו על כתפיה ומעסה אותן עם
אגודליו סביב עצמות הבריח הרכות שלה וגורם לה לפלוט אנחות
דקות.

"מה אני עושה עם הצרפתי הזה? הוא לא מפסיק לשלוח לי את המכתבים
האלה. כל שבוע שני מכתבים לפחות..."

אורסולי הביט בה דרך המראה וחייך. "ראיתי אותך, זורקת אותם
שלמים לפח".
"מה אני יכולה לעשות. הוא כותב בצרפתית ואין לי שום מושג על
השפה הזו".
"את יכולה, את פשוט לא רוצה. למה שלא תבקשי מז'אן שיתרגם לך?"
"ז'אן?"
ז'אן הוא נער השליחויות של התיאטרון. הוא נולד בצרפת לאם
צרפתית ואב אנגלי שנפרדו כאשר היה בן חמש. בשנים האחרונות הוא
חי עם אביו בלונדון ועובד בתיאטרון. ג'יין מקבלת את הצעתו של
אורסולי. היא קוראת לז'אן ומבקשת ממנו לתרגם לה חלק מהמכתבים.

לז'אן יש תפקיד חדש, להקריא מכתבים לשחקנית הדגולה. הוא, שעד
לא מזמן כמעט לא הבחינה בו.

וג'יין?
היא נדהמת מעוצמת הרגש המציפה את מכתביו של אנטואן. מדי שבוע
מגיעים כשני מכתבים. לפחות שלושה עמודים אורך כל אחד. הם
כתובים בעט נובע שחורץ וכמעט קורע את הנייר. טיפות דיו זעירות
מפוזרות על הדף והאותיות לא סימטריות ונראות כאילו הוטחו בכוח
אל הדף.

ז'אן קורא לה את כולם. היה זמן שחשבה לשלוח תשובה, אבל דחתה
את הרעיון מחשש שזה ישתול תקוות שווא במוחו של אנטואן ויסבך
אותה רגשית.

הימים חולפים, היא מבקשת מז'אן ללמד אותה צרפתית. הוא משתמש
במכתבים כדי ללמד אותה את מבחר מאוצר המילים של אנטואן. יש לה
מחברת מכורכת ובה רשימות מסודרות, ממש מילון. מילים, מילים
ופרושן. תוך מספר חודשים, היא מצליחה לקרוא עם ז'אן את המכתבים
החדשים ומבלי שתרגיש, מפתחת ציפיות לקראת המכתבים הבאים.

מן המכתבים היא מבינה שאנטואן כבר סיים את לימודיו ועובד עכשיו
בבית החולים האוניברסיטאי "ביסטר" כמתמחה בניתוחי ראש. שנים
עוברות והיא מגלה את שמו בעיתונות. כבר מנתח מפורסם ושמעו יצא
בכל רחבי היבשת. היא עצמה, הופכת לשחקנית ידועה ומפורסמת
בארצה.

דבר מהאמור לעיל לא עוצר את הכתיבה שלו.

יום אחד מקבל אנטואן מכתב קצר, יבש ומאופק. היא מודיעה לו
שלהקתה מגיעה לפריז למספר הצגות והיא תשמח לפגוש בו. למכתב
צורף כרטיס להצגה האחרונה בסדרה.

שוב "המלט" כמעט אותה הצגה וכמעט אותם שחקנים. עשר שנים. חלק
פרשו חלק נפטרו, אך הגרעין נשאר. הטקסטים אותם טקסים והמשחק
אותו משחק - כמעט.
אנטואן כבר סיים את התמחותו לצידו של גידו ד' רמיר, מנתח הראש
המפורסם בעולם. כבר שנה שהוא מנתח עצמאי ובית החולים מקדם אותו
למעמד מומחה כוכב. הוא רכש  דירה מרוהטת, לא רחוק מן האטואל,
עדיין שומר על בדידותו ועצמאותו ומבלה את רוב זמנו בבית
החולים. כאשר הוא בבית הוא יושב בעיקר במרפסת הזכוכית הסגורה,
שמשמשת לו כחדר עבודה, ממנו הוא משקיף על תנועת נהר המכוניות
הזעירות - בכוכב המפורסם. הוא כותב מכתבים לאהובתו האחת. לא
מכוח ההרגל, רק מתוך שכנוע עמוק שהיא ורק היא - האחת והיחידה
שמעוררת בו רגש.
היה עדיין קר מאד בשני למרץ, כאשר הגיע פרופסור אנטואן
לתיאטרון "תיאטרון בוף דה נורד". הוא כבר לא היה צעיר, אבל
ליבו פעם בחוזקה, כמו של נער בפגישה ראשונה. הפקיד את מעילו
במלתחה ומסר את כרטיסו לידי הסדרנית הצעירה. מכאן ואילך התנהל
הכל כמו חלום. הייתה לו הרגשת דז'אבו קשה ומכאיבה כאשר ראה את
אופליה עולה על הבמה עם שערה הפזור. שוב הסתחררו רגשותיו והוא
חש עצמו כאותו צעיר שהיה, כאשר ראה אותה בפעם הראשונה ואהבתו
שבה ועלתה.
הפעם הוא לא ברח. הקהל מחא כפיים בהתלהבות וצעקות "בראבו"
נשמעו מכל הכיוונים. אנטואן נשאר נטוע בכסאו. ממתין עד שנרגע
הקהל והחל לפנות את האולם. כאשר האולם היה ריק, הוא התרומם
לאיטו והחל לפסוע לעבר חדרי ההלבשה שבירכתי הבמה.

ג'יין ישבה בחדר ההלבשה שלה, מעסה את קרסולה הכואב ומעווה פנים
מול המראה שמולה. היא ביקשה שאיש לא יפריע לה ושישאירו את הדלת
פתוחה. היא לא ראתה אותו מעולם אבל ידעה שתכיר אותו מיד. הוא
עמד בדלת, כובעו מוחזק בידיו וצל חיוך של מבוכה על שפתיו.
ג'יין הסתובבה אליו ואמרה בחיוך "אנטואן סוף סוף". הוא כרע על
ברכיו והחל לעסות את קרסולה הכאוב באותו מקום שהיא הפסיקה.
"אני חושבת שיהיה לך קשה להבין את הצרפתית שלי". הוא שתק ועיסה
את קרסולה בתנועות ארוכות ורצופות ואחר עבר לקרסולה השני.
"תזמין אותי לגלידה ונדבר" היא אמרה. הוא התרומם והושיט לה את
ידו, נטל את מעילה התלוי על וו בקיר וכך הם יצאו אַנגָזֶ'ה
מחדר ההלבשה צועדים לאורך האולם עד למלתחה.

בכניסה לתיאטרון הוא עצר מונית והורה לו לנסוע לרחוב לה פאייט.
זכר משיטוטיו הרבים, שיש שם גלידה מיוחדת. חש בתיפוף ליבו
הפועם בעוז.

בערב ליוה אותה למלון. "להתראות יקירי", היא אמרה לו "אני
נוסעת מחר וכנראה לא נתראה. אל תשלח לי עוד מכתבים".

שעה קלה עוד נשאר, לעמוד ליד הכניסה למלון לאחר שהיא חמקה
לאולם הקבלה.
המכתבים המשיכו להגיע, אם כי בקצב של אחד בשבוע. אותו סגנון
ואותו להט. ארבע שנים נוספות, חלפו מבלי שג'יין תענה. היא חיה
בארצה במעמד מכובד, של אחת הכוכבות הגדולות בארצה.

זה קרה באמצע מופע ביום חמישי אחד. ג'יין התעלפה באחת היציאות
שלה מן הבמה, אבל המשיכה לשחק גם אחרי שהתעוררה מעלפונה. בערב
לאחר ההצגה, תקפוה כאבי ראש קשים ואבדה לה התחושה ביד שמאל.
היא הובהלה לאישפוז בבית החולים ונשארה שם שבועיים. הרופאים
אמרו לאורסולי שיש לה גידול בחלקו הימני של המוח וחייבים לנתח
אותה.

אורסולי וז'אן כתבו מכתב לאנטואן והוא ענה להם מיד. הודיע שהוא
מגיע לבית החולים. אנטואן התקבל בכבוד רב בבית החולים. הרופאים
הראו לו את תוצאות הבדיקות והוא הסכים לדיאגנוזה שלהם. הוא
נכנס לחדר בו היתה מאושפזת. ג'יין ישנה והוא התישב ליד מיטתה.
כשהיא התעוררה, ראתה אותו יושב לידה ועיוותה את פניה. "לא יפה
שגבר יבקר אישה בבית חולים. זה גרוע מלראות אותה ערומה" אמרה
לו בחיוך עקום. הוא החליק את שערה, נטל את ידה וליטף אותה.
"אנחנו מעבירים אותך לפריז. ננתח אותך שם". שפתיה התעקמו בחיוך
ממזרי "אף פעם לא סבלתי את הצרפתים. אני לא יודעת מה אתה מוצא
בי".

הוא נפגש עם אורסולי וזאן. השאיר להם סכום כסף להוצאות וביקש
שיטפלו בהכנות להעברתה לבית החולים "ביסטר". הוא לא ינתח, אבל
ידאג שפרופסור גידו ד' רמיר, יעשה זאת. כל הסידורים הרפואים
יבוצעו על ידו.

תיירים בודדים וצוללנים, המסתכנים ומגיעים לכפר הקטן באזור
הכפים של ברטאן, יכולים להבחין, מדי יום, בשעות הבוקר בזוג
קבוע העובר בטיילת העתיקה שליד החוף. גבר גבה קומה, שלראשו ברט
כחול כהה, דוחף עגלת נכים ובה יושבת אשה שברכיה מכוסות ברדיד
צמר משובץ בחום אפור. הם נעדרים מהטיול היומי, רק כשהשמיים
קודרים ויש חשש מסופת גשמים.

ג'יין החלימה ממחלת הסרטן. הגידול סולק בניתוח, אולם היא נשארה
משותקת בכל גופה. מוחה צלול, אך היא מתקשה בדיבור. לשחק כבר
אינה יכולה כמובן. אנטואן עזב את עבודתו בבית החולים ולקח את
ג'יין עמו לבית הוריו ששיפץ לאחר שנפטרו לפני מספר שנים. הבית
עומד בסמוך לחוף ואפשר לשמוע ממנו את רעש הגלים הנשברים אל
החוף. הוא ביקר בביתו של מסייה סילבן - המנהל שפרש ממשרתו לפני
שנים רבות. המנהל שמח מאד לראות אותו ואף סייע בידו לקבל משרת
רופא כללי בכפר.

כאשר הוא בעבודה, בקליניקה שבכפר, ג'יין נשארת בבית בסלון
המחומם שקירו המערבי העשוי זכוכית, פונה אל הים.

ז'אן ואורסולי, גם. אורסולי יורד לשוק להביא ירקות ודגים
טריים. ז'אן מקריא לה סיפורים. בצרפתית.

בהשראת הרומן של המלחין הקטור ברליוז עם השחקנית האירית
הנרייט סמית'סון.