אתה שואל למה אני לא רוצה לדבר איתך
ואני עונה בשאלה:
"בשביל מה?"
אתה משיב בציניות:
"אנחנו מתים?"
ומסביר שרק כשמתים זו סיבה-
כאילו שנשגב מבינתי להבין את ה"בדיחה".
יכולתי לבחור להיעלב, אך אסתפק בגלגול עיניים.
שוב פשרנות.
טיפוסי (ליחסינו);
"לאן?"
אני כבר לא שואלת מזמן.
השיחה הזאת סתמית,
(בדיוק כמו הסטאטוס שלנו),
מוצצת לי את האנרגיה.
גם יתוש מחורבן שהתביית עליי עכשיו
מוצץ לי את הדם.
ושניכם ביחד מעייפים אותי,
מעצבנים אותי
וגוזלים את שעתי היפה.
עם האח הגדול.